יהודי אתיופיה – מוצאם, מנהגיהם וחגיהם

על ההשערות למוצאם של יהודי אתיופיה, ועל ייחודה של היהדות כפי שהתפתחה באתיופיה

 

ענת בסר

יהדות אתיופיה – רקע

אתיופיה נמצאת במזרח אפריקה וגובלת במדינות: סודן, קניה, סומליה, ג'יבוטי ואריתריאה. עיר הבירה של אתיופיה היא אָדִיס אָבֶּבָּה. באתיופיה יש 13 מחוזות אבל רוב היהודים חיו בצפון ובצפון מערב אתיופיה, במחוזות ווֶלו, תיגְרֵה וגונְדֶר.

אוכלוסיית אתיופיה מורכבת מכמה קבוצות מוצא אתניות וכמה קבוצות דתיות. אחת הקבוצות הדתיות באתיופיה היא הקבוצה היהודית המכונה "ביתא ישראל". לקהילת "ביתא ישראל" היו בתי תפילה ששימשו את המאמינים ובתי קברות נפרדים, הם קיימו מערכת מוסדית דתית רחבה שכללה מנהיגי דת (קֵסים או כהנתוץ') והיו גם כפרים שכל תושביהם היו יהודים. מאפיינים אלו עשו את הקהילה היהודית לשונה ומיוחדת מקבוצות דתיות אחרות באתיופיה.

כיצד הגיעו יהודים לאתיופיה?

קיימות השערות שונות באשר למוצאם של יהודי אתיופיה. יש הטוענים שהם צאצאים של יהודים שהגיעו לאתיופיה מאזורים אחרים: צאצאי שבט דן, צאצאי יהודים ממצרים או מדרום ערב. אחרים טוענים שיהודי אתיופיה הם אתיופים מקומיים שהתגיירו, וייתכן שקהילת יהודי אתיופיה נוצרה משילוב של כמה גורמים. לפי האגדה, ראשיתם של יהודי אתיופיה בסיפורם של שלמה המלך ומלכת שבא. כך או כך, יהודי אתיופיה הם קהילה ותיקה ששמרה על דתה ותרבותה הייחודית במשך השנים.

היהדות באתיופיה – שונה ומיוחדת

החל מימי בית ראשון ועד לאמצע המאה ה-19 התפתחה היהדות בשני אפיקים מקבילים: אפיק אחד באירופה ובארצות האסלאם ואפיק שני באתיופיה. בכל אפיק פיתחו מנהגים, כתבו ספרים והחלו מסורות שונות זו מזו. הספרות הקדושה של יהודי אתיופיה הייתה כתובה בשפת גְעְז וכללה את הספרים הבאים: האורית (התורה), ספרי תנ"ך נוספים, ספרים חיצוניים וספרות מדרשית כמו תְעְזַזֶ סֶנְבֶּת וגֶדְלֶא מוּסֵא, וספרי תפילה וברכה. מכיוון שיהודי אתיופיה לא הכירו את המשנה והתלמוד הם לא חגגו חגים שאינם מהתורה: שמיני עצרת, שמחת תורה, חנוכה, ט"ו בשבט, ל"ג בעומר ופורים (אם כי יום תענית אסתר היה מועד חשוב בלוח השנה).

המנהיגים הדתיים

המנהיגים הדתיים של יהודי אתיופיה נקראים קֵסים (קסוץ’, ביחיד- קֵס) או כָּהָן –כָּהָנָתוץ'. הקסים הכריזו על מועדי החגים, ניהלו את הטקסים הדתיים והתפילות, עסקו בדיני אישות ועוד. הקסים ניהלו את התפילות (התפילות היו כתובות בשפת גְעְז שרק הם ידעו), ותרגמו אותן לאמהרית או תיגרית, השפות המדוברות בקהילה.

המנהגים

ישנם מנהגים שהשתמרו אצל יהודי אתיופיה באופן שונה מאשר בקהילות אחרות. דוגמה לכך היא קיום מצוות הטהרה, שאותן קיימו יהודי אתיופיה בהקפדה רבה כפי שכתוב בתורה. מנהגי הטהרה כללו מגורים של אישה בזמן נידה בבקתת דם במשך שבוע ימים ככתוב בויקרא טו, יט, וכן הפרדת אישה שילדה מחברי הקהילה באמצעות שיכונה בבקתה נפרדת (בקתת יולדת או בקתת דם) למשך 40 יום בלידת בן ו-80 יום בלידת בת (ויקרא יב, א-ה). אנשים שבאו במגע עם אדם שנפטר דבקה בהם טומאה (במדבר יט, יא), ולכן היה על המטפלים במת לשהות בבידוד שבעה ימים ואת טומאתם טיהרו באפר פרה אדומה (במדבר יט, ב). גם מי שנגע בבהמה לא טהורה היה נדרש להיטהר ולהיכנס לביתו רק עם השקיעה (ויקרא יא, כד-מג).

היהדות באתיופיה קרובה ברוחה ליהדות כפי שהתקיימה עד לימי בית ראשון. לכן מתבססים יהודי אתיופיה על לוח השנה העברי הקדום שמוזכר בתורה בו החודש הראשון בשנה הוא לא חודש תשרי כפי שאנו מכירים היום אלא חודש ניסן, כמו שכתוב: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב) ולכן יהודי אתיופיה חוגגים את ראש השנה, הנקרא חג לְיסֵן, ב-א' בניסן.

את חג השבועות חגגו יהודי אתיופיה ב-י"ב בסיוון ולא ב-ו' בסיוון, בגלל פרשנות שונה לפסוק: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא כג,טו) – יהודי אתיופיה מתחילים את הספירה ביום השביעי של חג הפסח ולא בחג הראשון של פסח. כמו-כן, חגגו יהודי אתיופיה את חג הביכורים (אחת ממשמעויותיו של חג השבועות) בי"ב בכסלו, לפי עונות השנה באתיופיה.

חגים נוספים מהתורה, כמו חג הפסח, יום כיפור וחג סוכות – נחגגו על ידי יהודי אתיופיה באותו מועד בו חוגגים אותם יהודי אירופה וארצות האסלאם.

חגים ומועדים שקיימים אצל יהודי אתיופיה ואינם קיימים בעדות אחרות

יהודי אתיופיה חוגגים חגים ייחודיים, שלא נחגגים בעדות אחרות:

  • בְּרְהַן סֶרֶקֶ (חג זריחת האור) – חג זה נחגג בא' בתשרי, ומזכירים בו את בריאת העולם. גם ראש השנה שאותו חוגגים יהודי אירופה וארצות האסלאם באותו יום, מציין בין היתר את ראשיתו של העולם וראשיתה של האנושות. שכן חכמי הגְּמָרָא קבעו שבתאריך כ"ה באלול התחיל אלוהים לברוא את העולם ובתאריך א' בתשרי נברא האדם.

  • כל ראש חודש צוין כיום חג שלא עושים בו כל מלאכה, ואופיין בתפילות ובארוחה חגיגית.

  • הסיגד – חג זה נחגג בכ"ט בחשוון והוא אחד הביטויים הבולטים לתרבות הייחודית של יהדות אתיופיה.

ייחודו של חג הסיגד

חג הסיגד סובב סביב רעיונות מרכזיים המשותפים ליהודי אתיופיה וליהודי אירופה וארצות האסלאם. אולם, השילוב הייחודי של רעיונות אלה במסגרת מועד מיוחד קיים רק במעגל השנה של יהודי אתיופיה.

לפניכם שלושה רעיונות מרכזיים וביטוייהם בחג הסיגד:

  1. אזכור הברית שנכרתה בין עם ישראל ובין ה' במעמד מתן תורה על הר סיני – חג הסיגְד הוא החג שיהודי אתיופיה מציינים ומחדשים בו את בריתו של עם ישראל עם ה' במעמד מתן תורה. המטרה של חידוש הברית היא להזכיר שחשוב לקיים את חלקנו בברית עם האל – לשמור את מצוות התורה. רעיון זה דומה לרעיון שעומד בבסיסו של חג מתן תורה. לפי המסורת, התורה ניתנה לעם ישראל בחג השבועות (ו' בסיוון). גם בחג הסיגד וגם בחג מתן תורה מוזכר מעמד הר סיני הוא מעמד הברית בין עם ישראל ובין ה'.

  2. צום ובקשת סליחה – ביום הכיפורים נוהגים בכל עדות ישראל לצום ולעשות חשבון נפש. יום זה הוא יום של חשבון נפש אישי של כל אדם.
    יהודי אתיופיה מאמינים שיום צום זה אינו מספיק וסופרים ארבעים ותשעה ימים מסיום הצום שבהם הם ממשיכים לעשות חשבון נפש, תיקון אישי ותשובה. ביום החמישים חוגגים את חג הסיגד. בעוד מרכזו של יום הכיפורים הוא חשבון הנפש של הפרט, מרכזו של חג הסיגד הוא חשבון הנפש של הציבור כולו.

 חג של יהודי אתיופיה, שחל בתאריך כ"ט במרחשוון (50 יום לאחר יום הכיפורים). הסיגד מתחיל בצום ובעלייה לרגל. קוראים בתורה     ובכתובים, לציון הברית שבין ה' לעמו, ומתפללים לשיבה לירושלים. בשנת 2008 נקבע הסיגד כחג רשמי במדינת ישראל

חג ה"סיגְד" של יהודי אתיופיה הוא יום קדוש ומיוחד לבני הקהילה, יום צום ועלייה לרגל, שחל בתאריך כט במרחשוון – 50 יום לאחר יום הכיפורים.1 המילה "סיגְד" מציינת השתחוויה, והיא קשורה לטקסי החג באתיופיה, שכללו עלייה להר מלווה בהשתחוויות רבות. לחג הסיגד חשיבות רבה במסורת של קהילת יהודי אתיופיה, והוא היה נחוג ברוב עם, בהשתתפות גברים, נשים וילדים.

יהודי הכפרים היו מגיעים למקום הכינוס מבעוד יום, ובבוקר, בעודם צמים, היו עולים להר גבוה2 יחד עם הקייסים, חכמי העדה, שנשאו בזרועותיהם ספרי תורה ("אורית" בשפת הגֶעֶז). בדרכם אל ראש ההר היו עולי הרגל מרבים להשתחוות3 – עד שהגיעו אליו. שם עמדו הקייסים, מוקפים במחיצה שהבדילה אותם משאר המשתתפים, וקראו בתורה ובספרי הכתובים.

הקריאה כללה את פרקים יט-כ בספר שמות העוסקים במעמד הר סיני, את פרקים ח-י בספר נחמיה המתארים את כריתת האמנה וחידוש הברית בין ה' לעם בימי עזרא הסופר, בתקופת שיבת ציון, ועוד. לצד הקריאה בתורה נערכו טקסי אזכרת נשמות, והקייסים נשאו דרשות על החובה לשמור את התורה ולקיים את מצוותיה, והתפללו למען שיבתם של יהודי אתיופיה לציון ולירושלים.

לאחר סיום הטקסים, בשעות אחר הצהריים, היו כל המשתתפים יורדים מן ההר, מחזירים את ספרי התורה למקומם בשירה ובריקודים ומסיימים את הצום בסעודה חגיגית מלווה אף היא בשירה ובריקודים. חג הסיגד סימל את הכיסופים של בני העדה לירושלים, והטקס על ההר היה זכר לברית בין ה' לעמו במעמד הר סיני ובימי שיבת ציון, ברית שקיומה היה התנאי לשיבה מן הגלות לארץ ישראל.


בשל מרכזיותו של החג במסורת יהודי אתיופיה, נוהגים בני העדה לציין את חג הסיגד גם בימינו בישראל.4 בני העדה בחרו בחורשה ליד ארמון הנציב בירושלים כאתר שבו מתקיים הטקס, מאחר שהמקום מאפשר תצפית טובה על העיר העתיקה ועל אתריה הקדושים – הר הבית והכותל המערבי. הקייסים מקפידים על שמירת אופיו וטקסיו של היום – כולל קריאה מן התורה ומספרי עזרא ונחמיה, ותפילות של הקייסים בשפת הגֶעֶז – שפתם העתיקה של יהודי אתיופיה (שבה שולטים בדרך כלל הקייסים בלבד).

בטקסי חג הסיגד, המתקיימים בימינו בירושלים, משתתפים מנהיגי המדינה – הנשיא, ראש הממשלה, שרי ממשלה, הרבנים הראשיים ומוזמנים נוספים, ומקצתם נושאים דברי ברכה לבני העדה לכבוד החג. מנהיגי הקהילה רואים חשיבות רבה בהמשך קיומו של חג הסיגד גם בישראל כחלק משימור תרבותם הייחודית ומסורתם עתיקת היומין.5

בשנת 2008 נקבע הסיגד בחוק הכנסת כיום חג רשמי במדינת ישראל.

  1. כיסופים לירושלים – אחד הרעיונות המרכזיים העומדים בבסיסו של חג הסיגד הוא הכמיהה להגיע לארץ ישראל ולירושלים. יהודי אתיופיה האמינו שבאמצעות הוכחת המחויבות שלהם לברית עם ה’ הם יזכו לשוב לירושלים. הכמיהה לחזור לירושלים באה לידי ביטוי לא רק בחג הסיגד, אלא גם בתפילות שונות ואף בשירים לא-דתיים של יהודי אתיופיה, כמו השיר לחסידה: “חסידה, חסידה, מה שלום ארצנו ירושלים – בשרי לנו בשורה” (יוסף דוד, זהות ומסורת של ביתא ישראל, תשס"ז, עמ' 12.). הכמיהה לירושלים ולארץ ישראל מופיעה במנהגים ובטקסטים רבים שמוכרים גם בעדות אחרות: מתפללים לכיוון ירושלים; בהגדת הפסח מבקשים "לשנה הבאה בירושלים"; בתפילת העמידה (תפילת שמונה עשרה) אומרים: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב… ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים"; אחד ממשוררי ספרד היהודים, רבי יהודה הלוי, כתב בשירו: "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב"; וישנן עוד דוגמאות רבות.

ומה היום?

יהודי אתיופיה שחיים היום במדינת ישראל מכירים ומושפעים מהמסורת של יהודי אירופה וארצות האסלאם, הם התחילו לקרוא בספרי תורה בעברית, לחגוג את החגים שלא הכירו ועוד. עם זאת הם שומרים על המסורת הייחודית שהתפתחה באתיופיה ומציינים את ראשי החודשים (אך לא שובתים מעבודה) וכמובן – חוגגים את חג הסיגד.

חג הסיגְד חל בכל שנה בתאריך כ"ט בחשוון, והוא מועד מרכזי בלוח השנה של יהודי אתיופיה. בישראל מציינים את החג בשני מקומות: בטיילת "ארמון הנציב" בירושלים וברחבת הכותל המערבי. המשתתפים בחג הסיגד נוהגים ללבוש בגדים לבנים. הקסים בולטים בקרב הקהל בזכות השמשיות הצבעוניות שהם אוחזים.

גם אזרחי המדינה זכו להכיר את התרבות האתיופית ואת חג הסיגד, ובתאריך 30.6.08 אושרה בכנסת הצעת חוק חג הסיגד. משמעות הדבר היא שהחג לא יהיה עוד חגהּ של הקהילה האתיופית בישראל בלבד, אלא יהפוך לחלק מלוח השנה הרשמי המקובל בארץ, בכל שנה ייערך טקס ממלכתי לציון החג והוא יילמד בבתי-הספר, ביום זה עובדים יוכלו לקחת יום חופש (יום בחירה).

מדוע להוסיף את חג הסיגד ללוח השנה הרשמי?

באתר Ynet פורסמו דבריו של אבי מספין , דובר "האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה", מהם ניתן ללמוד על שלושה מניעים מרכזיים להוספת חג הסיגד ללוח השנה הרשמי במדינת ישראל:

  1. מניע חברתי – "מדינת ישראל נמדדת חברתית, לא רק בקליטה של עולים חדשים ובהטמעתה בהם את עקרונות הקונצנזוס התרבותי השולט, אלא גם ביכולתה שלה להטמיע בתוכה תרבות ומסורת שאיתם מגיעים העולים החדשים… הטמעתה של מסורת, שאיננה מגיעה מהזרם המרכזי השולט, היא פריצת דרך לרב תרבותיות אמיתית. אותה רב תרבותיות המבקשת לשמור על מסורתם של מרכיביה השונים, ומוכנה לקבל גם מסורת אחרת…"
    הגישה הרב-תרבותית תופסת בשנים האחרונות את מקומה של גישת כור ההיתוך שאפיינה את קליטת העלייה בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה. שילובן של מסורות המאפיינות קבוצות ייחודיות הוא חלק מרכזי מגישה רב-תרבותית זו. גישה זו אפשרה את קבלת המימונה, שנחגגה על ידי יהודי צפון אפריקה, ללוח השנה הרשמי של מדינת ישראל.

  2. מניע לאומי – "חלקים נכבדים מהעם היהודי, ולאו דווקא מהקהילה, עודנו בגלות… ועל כן יש חשיבות להמשיך ולקיים יום חג זה."
    חג הסיגד הוא גם חג הכיסופים לציון ולירושלים, ומכיוון שעדיין יש יהודים שחיים בגלות, היהודים בארץ צריכים להמשיך לחגוג אותו.

  3. מניע דתי – "אנו, היהודים מאתיופיה, רואים וראינו תמיד בחג זה, את חגם של כלל ישראל שאיננו נפרד ממסורת ישראל, לא במנהגיו ולא בתכניו."
    בהצעת החוק נאמר ש"אימוץ החג על ידי הכנסת ומדינת ישראל יאפשר את שימורה של מסורת עתיקת יומין".
    לפי אמונתם של יהודי אתיופיה, חג הסיגד הראשון התקיים בימי שיבת ציון והוא מתואר בספר נחמיה פרק ט', ולכן חג הסיגד הוא המשך של מסורת עתיקה שלא השתמרה בקרב יהודי אירופה ויהודי ארצות האסלאם. כמו-כן, יש בחג הסיגד מנהגים ותכנים בעלי קשר הדוק למנהגים ולתכנים המקובלים במשך השנים ביהדות אירופה ובארצות
    האסלאם.

הערות שוליים

  1. יש המסבירים את חג הסיגד כתאריך המציין את הקשר בין חשבון הנפש הפרטי של יום הכיפורים ובין הגלות שבאה כעונש על הזנחת מצוות הדת ועל אי שמירת המצוות שבין אדם לחברו. וכך, שבעה שבועות לאחר חשבון הנפש הפרטי של יום הכיפורים מקיימים יהודי אתיופיה טקס של חשבון נפש ציבורי, ומחדשים את הברית בינם ובין ה', כפי שעשו שבי ציון בראשית ימי הבית השני.

  2. ההתכנסות ליד ההר והעלייה אליו היו המחשה למעמד הר סיני ולעלייתו של משה להר כדי לקבל את התורה.

  3. נראה כי מקור להשתחוויות משמשים הפסוקים מספר עזרא, המתארים את טקס קריאת התורה של עזרא במעמד כל העם: "וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם... וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַה' אַפַּיִם אָרְצָה" (נחמיה ח 5 - 6), "וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה' אֱלֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה' אֱלֹהֵיהֶם" (נחמיה ט' 3).

  4. את חג הסיגד הראשון ציינו עולי אתיופיה שהגיעו ארצה לפני מבצע משה - בתאריך כט במרחשוון תשמ"ג - 1982 בהר ציון בירושלים בהשתתפות מנהיגי המדינה באותם ימים, ובהם נשיא המדינה יצחק נבון, הרב הראשי שלמה גורן ויו"ר הכנסת שלמה הלל.

  5. בשנים האחרונות משתתפים בטקס גם רבים מצעירי העדה שגדלו או נולדו בארץ, אך מבקשים להזדהות עם מסורת הקהילה ולשמר אותה. בקרב צעירים אלו נשמעת הקריאה לשנות את הטקסים ולאפשר את שיתוף קהל הנוכחים, אך מנהיגי העדה והקייסים מתנגדים בכל תוקף לשינויים כלשהם באופיו של הסיגד, שהוא לפי מסורתם יום קדוש, יום צום ותחנונים, יום תפילה והיטהרות.

https://tarbutil.cet.ac.il