סליחה אמא אתיופיה/ אורית טשומה

הבית שני

אחים כהי העור במרכז קליטה בטבריה מנסים לקלוט ולהיקלט וזה לא קל מאצל המדורה, מעבר להרי החושך אל הרחוב המקומי, הדיגיטאלי, המבולבל. הם שנים חלמו על בית ועכשיו זו המציאות גם בבית זה קורה, נמשכת הגלות ואני בעיניהם ראיתי איזה אור ומי יידע אם אברהם לא היה שחור

בבית השני, מציג בנאי את המציאות הקשה של עולי אתיופיה לאחר הגיעם לישראל: הם חיים במרכז קליטה בטבריה, הרחק ממרכז הארץ, מנסים להיקלט במדינה החדשה והמודרנית ולקלוט את אורח החיים השונה בתכלית ממה שהורגלו אליו. וכפי שמתאר זאת בנאי: "מאצל המדורה, מעבר להרי החושך אל הרחוב המקומי, הדיגיטלי, המבולבל".

גם בבית זה מודגש הפער שבין חלומם של בני העדה למציאות הקשה, לפיו הם חלמו שנים על בית בישראל וכעת הם הצליחו לעשות זאת, אך בתחושתם הגלות עדיין נמשכת וזאת לאור היחס המפלה כלפיהם.

בית שלישי

האחים כהי העור יחפים בצד הדרך מוליכים את עלבונם ברגל אל העירהם עומדים מול הבניין, הם עומדים מול לב של אבן מחכים שתיפתח הדלת מבפנים.הם היו נאמנים, כן, הם חיכו לה לבשורה ועכשיו מה שנשאר זו עבודה שחורה.

 

 

 

עבודה שחורה

אהוד בנאי
מילים ולחן: אהוד בנאי



 

 

 

 

 

 

 

 

 





 

במהלך הבית הראשון של השיר, מדגיש בנאי את קשר הדם של בני העדה האתיופית לעם היהודי. ומתאר את "תלאות" הדרך של בני העדה, אותם הוא מכנה "האחים כהי העור" ו"הבנים האבודים", כינוי אשר בא לרמוז על היותם צאצאי עשרת השבטים, אשר הופרדו מעם ישראל לאחר שיצא לגלות. הביטוי "האחים כהי העור", מרמז עוד על הקשר של העדה, אשר הביאה עמה "מסורת מופלאה ועתיקה", לעם היהודי.

לקראת סוף הבית הראשון יוצא בנאי בביקורת כנגד הקביעה של הרבנות הראשית, לפיה אתיופים שבמוצאם התערבבו גם לא-יהודים, היו צריכים לעבור טבילה במקווה על מנת להיחשב יהודים לכל דבר, פעולה שלפי בנאי "שוטפת את התמימות" של בני העדה שהביאה אותם לעלות לארץ מתוך אמונתם ביהדות.

בשורה החותמת את הבית הראשון (ואף את השני) שואל בנאי "ומי יידע אם אברהם לא היה שחור", כדרך להדגיש כי אין מקום לאפליה על רקע גזעי וצבע עור, שכן בהיעדר הוכחה היסטורית חותכת, ניתן אף לשער כי אברהם אבינו היה שחור.

 בית ראשון

האחים כהי העור שבאים מאתיופיה מביאים איתם מסורת מופלאה ועתיקה הבנים האובדים, אחרי תלאות הדרך מגלים לאט לאט את הארץ הרחוקה הם שנים חלמו עליה, ועכשיו זו המציאות כשאומרים להם לטבול, לשטוף את התמימות. ואני בעיניהם ראיתי איזה אור ומי יידע אם אברהם לא היה שחור

בבית השלישי מתוארת צעדת המחאה של בני העדה לירושלים. העמידה שלהם מול הבניין, שלפי הנרמז מדובר בהיכל שלמה, מתוארת כעמידה מול "לב של אבן". לפי דויד פרץ, בשימוש בביטוי זה מרמז בנאי לשורה הידועה מהשיר "הכותל", שכתבו יוסי גמזו ודובי זלצר: "יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם".

האתיופים עומדים מול ממסד אטום, שמתאפיין ב"לב של אבן", ומחכים שהדלת תפתח להם מבפנים ושהממסד הישראלי יקבל אותם אל חיקם.

סוף השיר מבהיר את האכזבה הגדולה שנחלו בני העדה בישראל. המשפט "ועכשיו מה שנשאר זו עבודה שחורה" מלמד כי האפליה כלפי יוצאי אתיופיה היא על רקע צבע עורם השחור, וכל שנותר להם לעשות בארץ החדשה היא "עבודה שחורה".

הביטוי, המשמש כשם השיר, הוא דו-משמעי: הוא מכוון גם לעבודות קשות ולא מקצועיות, וגם לכך שעבודות אלה נועדו למי שצבע עורם שחור.