סליחה אמא אתיופיה/ אורית טשומה

"אני אישה , זמרת יוצרת ואמנית ספוקן וורד צברית, בת להורים שעלו מכפר בגונדר שבאתיופיה היפה, ואני כותבת על דברים שמשפיעים על חיי היום יום שלי בצורה ישירה. תמיד מנקודת המבט שלי. ישראלית ממוצא אתיופי"

השיער הקשוח

העור המתוח

הקצב בכתפיים

קפה הבונה עם אמא בצהריים

הכנסת אורחים

ביקורי החולין

אוכל שמזין

קסם ברגליים

לחיצת יד בשתי ידיים

אומנות הסבלנות

ההתמסרות....

 

הקידה למבוגרים

האומץ שבצעירים

אירועים עם אלפי אנשים

שבאים לנחם או לשמח בלי תמורה.

איקרטה אנת אתיופיה סליחה

פוחדת שיום יבוא וכלום לא ישאר

כי אני שכחתי להשאיר לך מקום

תראי נשאבתי למלחמות היום יום

 

האירוניה ש"ביתא ישראל" כבר בבית של "אמלק (אלוהי) ישראל" עוררה בי מבוכה

מצאתי את עצמי מתעטפת בשרידי האמונה

עד שתחלוף לה עוד סערת הכפשה

או גחמה של פרופסורים לפיקפוקים

שמה בדיוק הם יודעים עלינו?

מה הם יודעים..

 

הרי זו רק את

ואלוהי ישראל עדים שאלפיים חמש מאות שנים את היית לנו למקלט

תראי איך בסוף הגענו,

לא שכחנו את ירושלים

אבל די מהר שכחתי אותך...

 

תראי זה לא שאני חוזרת את הרי יודעת ש...

אין לי ארץ אחרת

ישראל היא האחת

אך זקני שבט ביתא ישראל

תמיד אמרו שאדם השוכח עברו יעשה טעויות כל ימים חייו

 

נתתי לכל מי שרצה להגדיר את זהותי

אכן העוול בכפי

עד שחלומות של אבות אבותי

לפפו סביב קרסולי שאבו אותי לקרקעית הנפש

מצופים של ציפיות מציאות

ודעות קדומות כמעט

חסמו, עיוותו לי את הרגש

לא לסתם קוראים לי ג'אגנה

רק האמיצים יעזו לצלול אל תוך השקט בשקט

אל עבר הספינה שננטשה שם מצאתי את אוצר הנחמה

אותך את הסנבט ירוסלם והמוזיקה

ורק רגע לפני שאני יוצאת לדרך

תני לי לבקש סליחה

איקרטה אנת אתיופיה

לא באמת אוכל להחזיר לך בחזרה

 

שאלה לדיון :

"את חושבת שישראלים לא ממוצא אתיופי יתחברו לאומנות שלך?

​נשאלתי פעם על-ידי אחד התלמידים במהלך סדנת אמן לתלמידים מתיכון "בית ירח" בבקעת הירדן. השבתי לו בשאלה: "האם אתה מכיר את קאנדריק לאמר?" הוא ענה שהוא שומע את "קינג קונטה" בלופים, ואז שאלתי אותו: "איפה נמצאת נקודת החיבור של תלמידים מתיכון בבקעת הירדן שבישראל, לראפר אפרו-אמריקני מקומפטון קליפוניה שכותב לקהילה שלו?" צחוק גדול מהול במעט מבוכה מילא את החדר.

קאנדריק לאמר הוא ראפר בתחילת שנות ה-30 לחייו, שבין יתר פרסי המוזיקה הפופולריים שהוענקו לו, הוא זכה גם בפרס הפוליצר על אלבומו "dame" בו עשה שילוב בין מוסיקת הג'ז, ראפ ומקצבים אפריקנים, בעודו שוזר בתוכם טקסטים המשקפים את נקודת מבטו על החברה האמריקאית ככלל והקהילה השחורה בפרט, ולא מתנצל לשתף מסרים בצורה גלויה על צדק, ערכים, מוטיבציה, חדשנות ופריצת גבולות התודעה.

 

העובדה שאותו תלמיד תיכון מאזין, כמוני וכמו מיליוני אנשים מכל רחבי העולם, לאותו הראפר, הוכיחה לכל מי שנכח בחדר שחיבור לרגש חוצה גיל, דת, גזע ומין

הרגש הוא אותו רגש

החלטתי לא להשאיר את השאלה של אותו תלמיד בחדר, לקחתי אותה איתי לדירתי השכורה ברחובות, הרצתי את השאלה בראשי, רק שבכל פעם שיניתי את המילה "אומנות" במקצועות אחרים: "אורית, האם את חושבת שישראלים שאינם ממוצא אתיופי יתחברו ל... לדעות הפוליטיות שלך, הייעוץ הפיננסי שלך, להחלטות הרפואיות שלך, לשיקול הביטחוני שלך וכו'".

 

למען הסר ספק, אני לא מתמצאת באף אחד מהתחומים שציינתי. עשיתי זאת כדי לראות כיצד זה גורם לי להרגיש בתור ישראלית אתיופית, כשהכישורים שלי מתאימים רק לאנשים מהמוצא שלי. "רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם הנמלה", כתבה כבר רחל המשוררת.

אני מעדיפה לחשוב שכישורי הכתיבה שלי עדיין לא מספיק טובים, מאשר להשתמש בתירוץ שאמצעי הכתיבה שלי אינם "כשרים" לאוזן הישראלית. גם אם אני משתמשת במטאפורות מעולם הדימויים המוכר לי, אין זה אומר שהרגש הוא לא אותו רגש, והמסר הוא לא אותו מסר שכולנו מנסים להעביר.