"עמדנו מול החיילים, והמתורגמן אמר: 'אתם יהודים, אין לכם מקום פה'"

יפעת ארליך

פורסם ב: 29.04.2021 13:49 עודכן ב: 29.04.2021 14:45

סיפור העלייה המטלטל של רס"מ ליאור סיסאי ברהנו מאתיופיה כולל רעב, מכות, כליאה במחנה אכזרי וסיוטים שלא מרפים ממנו • אבל במקום להישבר הוא הפך למצטיין נשיא בחיל האוויר, מלווה רץ עיוור בתחרויות ומרצה לדור הצעיר: "צריך להכיר בסבל של אסירי ציון האתיופים"

ליאור סיסאי ברהנו בבסיס חיל האוויר שבו הוא משרת. השתתף במשלחות צה"ל לאתיופיה

צילום: 

אורן כהן

ארבע בבוקר השעון מטרטר. את האפלה שבחוץ קשה לכנות בוקר. אין ברירה אלא לקפוץ מהמיטה. בשבילי, זה חריג. בשביל ליאור סיסאי ברהנו (43) זה מנהג של קבע. פעמיים בשבוע הוא משכים קום, יוצא מביתו ביהוד, בעוד אדנה אשתו וששת ילדיהם ישנים, ונוסע לבית שמש. בחמש בבוקר הוא דופק על דלתו של אבי סלמון, והשניים יוצאים לרוץ יחד. 

הם נעים באותו קצב, בסנכרון מדויק, רגליהם השריריות טופפות על שבילי הפארק, מטפסות בקלילות עליות מאתגרות. מרחוק קשה לזהות את הרצועה האלסטית הדקה שמחברת ביניהם, ומאפשרת לאבי, שאיבד את מאור עיניו, את חירות התנועה. הם רצים ומתרגשים מהציפורים, שכבר שרות הלל לשחר העולה, ומזכירות להם את הילדות התמימה בכפר באתיופיה. 

אחרי שעה של ריצה, ליאור ואבי עוצרים למתיחות. "אבי הוא מודל לחיקוי", אומר ליאור. "אני אוהב לרוץ ולדבר איתו. הוא האקמול שלי. לבוא לכאן ולקבל את העוצמות של אבי ושל הטבע - זה מה שנותן לי את הכוח להמשך היום"

אבי איבד את ראייתו עוד כילד באתיופיה, עבר ניתוח וחזר לראות. כשעלה ארצה, רופא עיניים המליץ לו על ניתוח נוסף, שלאחריו נחלשה ראייתו בהדרגה - עד שאבדה לגמרי. "מאז, אני תמיד אומר שהראייה שלי היא פנימית, יותר מעמיקה. כך גם הקשר עם ליאור, שהוא מקור השראה. מליאור ומהסיפור האישי שלו לומדים לא להתייאש, להצליח להשיג את מה שאתה רוצה בכל דרך אפשרית. ליאור מבחינתי הוא לא חבר, הוא אח בכור. בשבילי הוא העיניים בזמן הריצה. כמו שהוא מפקד בצבא, גם כאן הוא המפקד שצריך לראות בשביל שנינו. זה דורש ריכוז ומאמץ. יש עליו אחריות אדירה".

ב־2017, נפגשו השניים בתחרות בבית אריה. ליאור הסתקרן מהרץ העיוור, והשיחה ביניהם הובילה לחיבור עמוק. מאז הם רצים יחד, וכבר הגיעו להישגים בינלאומיים, ובהם מקום שלישי באליפות אירופה לעיוורים, שהתקיימה ב־2018 בגרמניה. אחרי הניצחון קראו שניהם יחד "שמע ישראל", התרגשו מהזכות לייצג את העם היהודי דווקא שם, על האדמה ההיא. 

במבט ראשון נראה כי ליאור, הרואה והמבוגר, הוא זה המסייע לאבי. שיחה מעמיקה מובילה לתובנה שהריצות עם אבי מעניקות גם לליאור תמיכה ומרפא. עוזרות לו להתגבר על הזיכרונות הכואבים שלא מרפים בלילה, ומעניקות לו כוחות להתמסר לשירותו הצבאי המאתגר. 

בתום הריצה הם נכנסים לרכב הבורדו הישן של ליאור ונוסעים לביתו של אבי. שם ליאור מתקלח, עולה על מדי א' של חיל האוויר וממהר לתל נוף. בבסיס, לפני שהוא מסתער על רשימת המשימות הארוכה שמחכה לו, כמפקד מחלקת מבנה וייצור, הוא עוצר בבית הכנסת לתפילת שחרית. בקול רועד הוא אומר קדיש על סבתו המנוחה, מוצ'יט מקונן, שליוותה אותו במסע המייסר מאתיופיה לירושלים. מסע שנמשך שבע שנים וכלל חמש שנים וחצי של כליאה במחנה בסודאן. 

הציבור בישראל לא ממש מכיר את אסירי ציון האתיופים, פעילי העלייה והעולים ארצה שנכלאו בסודאן. לצד אסירי ציון מבריה"מ וממדינות האסלאם, הכירה המדינה ב־369 אסירי ציון מאתיופיה - ליאור הוא אחד מהם.

"יש עוד רבים שלא מוכרים, וגם אלה שמוכרים קיבלו תעודה יפה שאפשר לתלות על הקיר, אבל לא זכו לטיפול ולתמיכה", מעיר ליאור. "רבים 'טבעו' בים הביורוקרטי של המוסד לביטוח לאומי. הפצעים מדממים. אלה אנשים שלא קיבלו טיפול ולא יכולים לישון בלילה. זאת פצצה מתקתקת". 

לפני הביקורת והבקשה להכרה ולתיקון מצד הממסד, שנאמרת בביישנות ובדמעות בעיניים, ליאור מספר על הכמיהה לירושלים, שהחלה בילדותו באתיופיה. "בכל רגע נתון חשבנו, אכלנו, שתינו ונשמנו ירושלים", הוא אומר כשאצבעותיו משחקות בדגם מוקטן של בית המקדש, כמו מבקשות לשאוב נחמה וריפוי מהסמל.

רץ עם אבי סלמון, שאיבד את מאור עיניו. "מרפא" // צילום: אורן כהן

הוא נולד בחבל אמרצ'הו שבצפון־מערב אתיופיה, בכפר קטן ופסטורלי ליד העיר גונדר, בן למשפחה אמידה ומכובדת. הוריו התגרשו כשהיה בן שלוש, והוא חי עם אביו. "כשהחל גל העלייה לישראל חיכיתי שגם תורנו יגיע, ושנגשים את החלום לעלות לירושלים. חשבנו שאם רק נעבור את הגבעה, ירושלים תהיה מעבר לחומה". 

ב־1984, כשהיה בן שבע וחצי, הבחין יום אחד בהתלחששויות חשודות של המבוגרים: חייבים לעזוב את הכפר מייד. "מבצע אחים", להעלאת יהודי אתיופיה דרך סודאן השכנה, היה אז בשיאו. עם חשיכה, אחרי שארגנו צידה לדרך, יצאו כ־58 מבני הכפר, רובם בני משפחתו של ליאור, במסע לכיוון סודאן. 

"המסע החל על סוסים וחמורים", נזכר ליאור. "אחרי שלושה שבועות כבר סבלנו מרעב ומצמא. מורי הדרך ששילמנו להם כסף נטשו אותנו, אחרי ששדדו את מעט הרכוש שנותר לנו. המסע המשיך ברגל. אנשים איבדו כוח. היתה אז מלחמת אזרחים באתיופיה, והגענו למקום שבו היינו צריכים לקבל אישור מעבר לכיוון סודאן".

בנקודה זו גילה ליאור שאביו לא ימשיך איתם במסע. "אתם תמשיכו, אני אצטרף אליכם בהמשך", הרגיע האב ושב אל הכפר, מותיר את המשפחה המורחבת להתקדם בלעדיו. 

"המסע נעשה קשה. אנשים נפלו כמו זבובים ולא זכו לקבורה הולמת. התחלנו לאבד תקווה, אבל הכמיהה לירושלים היתה חזקה מהצמא ומהרעב. ברגעי החולשה והעצב מלמלנו בשקט 'ירושלים', וזה נתן לנו עוצמות בלתי רגילות. אנשים קמו בזכות זה מעפר". 

אחרי חודשיים הגיעה הקבוצה לגבול סודאן. "זה היה חורף, וישבנו שם שבועות בהמתנה לאישור מעבר. מרוב רעב, אנשים ניסו לעבור את הגבול בלי אישור, תוך חציית נהר גדול. עמדנו וראינו איך הם נסחפים למוות". 

לבסוף הגיעה הקבוצה למחנה הפליטים אם־רקובה שבסודאן, ונקלטה בידי הצלב האדום. אחרי כשבוע הגיעו למחנה חיילים סודאנים ועצרו את חברי הקבוצה שנחשדו כיהודים. ליאור מסמן את הרגעים הללו כקו פרשת המים של חייו - אובדן הילדות. 

"זרקו אותנו למשאיות שאפילו זבל לא היו מפנים בהן. הורידו אותנו בכוח כאילו היינו חפצים, ומצאנו את עצמנו מול חיילים חמושים. כשניסינו להבין מה קורה הביאו מתורגמן שאמר, 'אתם יהודים, אין לכם מקום פה'. 

"דוד שלי אחז לי ביד ואמר שמאותו רגע, כדי לשרוד, אנחנו מכחישים את הזהות היהודית שלנו. כבר ראינו את המוות בעיניים. לא ראיתי חיילים אכזרים כמו הסודאנים. כדי להכניס בנו פחד הם היכו את הגברים. כילדים היה קשה לנו לראות את הדמויות האבהיות מוכות ומושפלות על הרצפה, וכשניסינו להגן עליהם העיפו אותנו בבעיטות".

לדברי ליאור, לצד התעללות בגברים ואונס נשים בלילות, ביצעו החיילים הסודנים התעללות שיטתית בילדים, במטרה להוציא דווקא מהחוליה החלשה הודאה ביהדות הקבוצה. "לקחו את הילדים לחדרים, כל אחד בנפרד, ושם הוציאו שוטים והתחילו להצליף בנו. לילה־לילה עברנו את הזוועה הזאת. ילדים עברו גם פגיעה מינית. פחדנו מהלילה".

כשהגיעה השבת נקראו הילדים לחלל את היום הקדוש מול החיילים החשדנים. "כשהדלקתי את האש בשבת בבוקר, הרגשתי שאני נשרף מבפנים. סבתא שלי סירבה לחלל את השבת. היא אמרה שממילא לא נותר לה עוד הרבה לחיות, והיא מעדיפה למות כיהודייה. למזלנו לא הרגו אותה, כי האחרים חיפו עליה". 

המחנה הקטן, שהפך לכלא, הוקם בעמק קטן מוקף גבעות. הצלב האדום העביר מעט מזון לכלואים, והנשים השתדלו לבשל. היציאה מהמחנה הותרה רק בליווי חייל, ורק למרפאה שהיתה מרוחקת כעשרה ק"מ מהמחנה - ובה השתרך תור ארוך של חולים. 

ליאור עצמו חלה בצהבת, ובמשך שבועות היה מרותק למיטה, אכל רק תפוחי אדמה - עד שנרפא. האזור כולו, שהיו בו עשרות אלפי פליטים נוצרים ויהודים, הפך למוכה אסון הומניטרי. אלפים מתו ממחלות, מצמא ומרעב. 

"לאנשים כבר לא היו דמעות לבכות, או כוחות לקבור את המתים. זוועה שאי אפשר לתאר. אבל בחשיכה, בלילה, כשהלכנו לישון, שכנענו את עצמנו ששווה לשלם את המחיר הזה בשביל להגיע לירושלים".

                                                                               ***
 

מותם של 4,000 מיהודי אתיופיה בדרך לסודאן זירז את "מבצע אחים", שהסתיים ב"מבצע משה" המפורסם. בין 8,000 היהודים שהוברחו במבצע משה לבלגיה, ומשם לישראל, היתה גם אמו של ליאור, בליטות. ליאור עצמו לא ידע זאת. 

"אמא שלי יצאה למסע מעט לפניי, ובגלל החיפזון לא הספיקה להיפרד ממני. היא לקחה איתה גם שניים מאחיי הקטנים. במהלך המסע היא התמוטטה באפיסת כוחות, והקבוצה שלה השאירה אותה בדרך מתחת לעץ, עם שני אחיי. דוד שלי, שהגיע לשם במקרה עם קבוצה אחרת, זיהה שזאת אחותו. אחד הילדים שהיא החזיקה כבר לא נשם, אבל היא סירבה להיפרד ממנו. זה היה אחי בן השנתיים צהייאי, שלא שרד. לבסוף אמא המשיכה במסע וזכתה לעלות במבצע משה. הקבוצה שלנו נותרה כלואה במחנה עוד חמש שנים וחצי".

עם השנים השתפרו מעט חיי הכלואים במחנה, בעיקר כשהחיילים ששמרו עליהם הוחלפו בשוטרים. הילדים ביקשו מהמבוגרים ללמדם קרוא וכתוב, ובהיעדר מחברות לימוד, כתיבת האותיות נעשתה בחול. בהמשך הובא מורה של הצלב האדום, וגם היציאה מהמחנה נעשתה קלה יותר, וכך הצליחו הכלואים ליצור קשר עם העולם החיצון ולהתחבר לפעילי עלייה, שדרשו ממדינת ישראל לפעול לשחרורם.

בתום משא ומתן חשאי וממושך, הוסכם שהכלואים יוחזרו לאתיופיה. אחרי נדודים הגיעה הקבוצה לשגרירות ישראל באדיס אבבה, שנפתחה מחדש ב־1989, עם חידוש היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לאתיופיה. "בשגרירות אני רואה פתאום בזווית העין חיוך מוכר, וצעדי ענק מתקרבים אלינו. אני מצליח לזהות - ורץ לחבק את אבא שלי. הרגשתי שנולדתי מחדש". 

אחרי 11 חודשי המתנה באדיס אבבה, קיבל ליאור את ההודעה המיוחלת: הוא וחברי הקבוצה כולה יטוסו למחרת לישראל. "תארו לעצמכם כמה אנשים מתו לפני שזכו לשמוע את הבשורה הזאת, ואני הקטן עומד לטוס לירושלים. באותו לילה לא יכולתי להירדם". 

עם הנחיתה בארץ נשלחה הקבוצה לא לירושלים, אלא למרכז הקליטה בקריית ים. "אמרתי אז לסבתא שלי שהמסע עוד לא נגמר. גדלנו על ירושלים שעשויה כולה זהב, על הגעה בשטיח אדום, על מוזיקה שמתנגנת ברקע, על כוהנים עובדים ולוויים שרים. אבל כשקלטתי את האווירה בישראל חששתי לשאול על ירושלים, שאליה הגעתי רק אחרי שלוש שנים. לא היה קל לעמוד מול קיר אבן ולהשוות אותו לחלום שהחזיק אותנו בדרך".

בארץ, אמו של ליאור, שהתבשרה מפי בני משפחה שבנה - שאותו חשבה למת - חי וקיים, קרסה מרוב התרגשות ונסעה במהירות במונית לפגוש אותו. "כשהיא הגיעה אמרו לי, 'תכיר, זאת אמא שלך'. לא היתה לי תמונה שלה במחנה, ובתוך כל הסבל היה לי קשה לחבר לפאזל את הדמות שלה. והנה היא פה, לפניי. אחרי שמונה שנות פרידה קפצנו זה על זו ובכינו". 

בישראל סיים ליאור תיכון בפנימייה במעלות, למד הנדסת מכונות והתגייס לחיל האוויר, שם הוא משרת כיום בדרגת רס"מ. ב־2002 זכה לעמוד בטקס מרגש בבית הנשיא בירושלים, כמצטיין נשיא. "אמרתי למפקד שלי שאני בסך הכל מחזיר את החוב למדינה ששלחה לוחמים כדי להוציא את יהודי אתיופיה מהאש". בהמשך ייצג ליאור את ישראל במסע "עדים במדים" בפולין, ובמשלחות של צה"ל לאתיופיה. "הרגליים רעדו לי. צמרמורת", הוא נזכר. 

עד היום הוא סובל בלילות מנדודי שינה, ובימים הוא אורז את הזיכרונות הקשים ורותם את כאבו לעשייה. הדיבור על העבר לא קל לו. לרגעים הוא נשנק, ותיאורים מסוימים במסעו העביר אלי רק בכתב יד. 

לפני כשנה החל ללמוד תואר ראשון בחינוך גופני במכון וינגייט. בנוסף לאימון המשותף ולתחרויות בעולם ביחד עם אבי סלמון, יש לו גם קבוצת ריצה שהוא מאמן בבסיס תל נוף. מעת לעת הוא מעביר הרצאות במסגרות הלימוד של ילדיו - על מסעו ארצה. 

"עבורי, כמי ששנים היה מנותק מהוריו, לשמוע את המילה 'אבא' זה מרגש בכל פעם מחדש. קשה לי כשילדים בוכים, כי הדמעות מזכירות לי את הסבל שלי כילד. ילדיי הם מקור הכוח שלי. יש לי שישה: אלדד (22), אמונה (13), התאומות הודיה ואביה (11), אוריה (8) ומלאכי (4).  לצערי, בגלל השירות הצבאי אני לא מכין להם את הכריכים בבוקר, ומי שמגדלת אותם לתפארת היא אשתי. 

"אני מעביר הרצאות בבתי ספר, כי אני מבין שעכשיו זו החובה שלנו להעביר לדורות הבאים את הזיכרון של מה שעברנו. אני עושה את זה כדי שיידעו שיש להם במה להתגאות, בקהילת אתיופיה האמיצה ובמדינה חזקה". 

ליאור שולף קרר, כלי נגינה אתיופי, ופורט על מיתריו צלילי געגועים. "במחנה הצלחנו לבנות כלי פשוט כזה, והיינו יושבים במסתור ומנגנים בשקט. הניגון הזה מחבר אותי אל החלום שלי להגיע לישראל ולשרת בצה"ל. אני משתדל לפעול כדי שהמדינה תרפא מעט את הפצעים המדממים של קהילת יהודי אתיופיה, שתכיר ותטפל בסבל של אסירי ציון האתיופים. ביחד נדאג שהמנגינה תעבור הלאה, לדורות הבאים".

אמרתי למפקד שלי שאני בסך הכל מחזיר את החוב למדינה, ששלחה לוחמים כדי להוציא את יהודי אתיופיה מהאש. רס"מ ליאור סיסאי ברהנו // צילום: אורן כהן
קבוצת היהודים במחנה הכליאה בסודאן, 1989