סיכום צעדה ( לפייסבוק של אסתר)

אתחיל מהסוף. ראשית, תודה לכל מי ששיתפו ,מהרגע שהפוסט הראשוני שלי על הצעדה עלה לאוויר. לאלו שהביעו תמיכה, חיזוקים והייתי בליבם במהלך כל אותם ימי הצעדה, ובעיקר ,לכל אותם ואותן שלקחו וייקחו על עצמם ועצמן להעביר הלאה את סיפור מסעם ההרואי של יהודי אתיופיה בדרכם ארצה.

הנוכחות בטקס הממלכתי הייתה מדויקת וחשובה עבורי לסיום המסע. שמיעת העדויות של אלו שעלו לנאום והדמעות שזלגו לאותן משפחות בקהל ,שבר את ליבי. למרות ההליכה המפרכת והאתגרים הנלווים אליה , רק כשהגעתי לטקס לנקודת שיא הבנתי עד כמה הזעקה שלי בימי הצעדה לא נשמעה מספיק. במהלך כל אותם ימים ניסיתי לנסות לתאר את התחושות שאולי עברו עליהם ופשוט לא הצלחתי. היה עליי מים אוכל, בגדים חמים בקיצור כל מה שנחוץ למסע כזה ,בניגוד אליהם שנאלצו לצאת בידיעה שהם משאירים את עברם מאחור ,ועם הילדים שלהם בידיעה שהם לא יודעים ויודעות אילו התמודדויות לא פשוטות הם יתקלו בהם בדרך. בכל סוף יום זה גרם לי להבין עד כמה אני עצמי בכלל לא יכולה לתאר לעצמי את גודל הגבורה והעוצמה שלהם ושלהן. על האומץ לצאת לדרך שהיציאה אליה הייתה לממש חלום. התקווה והנחישות הן שהניעו אותם ואותן.

בכל פעם שהיה לי רגעי שבר וחום

השיר שהתנגן לי בראש

"עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים

מאמץ אחרון, לפני ירושלים." הייתי צריכה להיאחז במשהו שייתן לי מוטיבציה.

יום ראשון -25 ק"מ

היום הראשון התחיל עם הרבה חששות. לא באמת ידעתי לקראת מה אני הולכת, ותסכול שאולי שכחתי משהו בבית, וחשש שאולי אצטרך מעבר ל-4 ליטר מים לאור התחזיות שהזהירו על חום לא רגיל. רק מהפחד להתייבש ,תוך מספר שעות סיימתי 2 ליטר מים כדי שאת אחד מהבקבוקים אספיק למלא לפני שאני מגיעה לאזור שאין לי ברזיה למלא. בסוף הערב הראשון כשהגעתי לקיבוץ נצר סרני ,הייתה שם בחורה נחמדה שהביע סקרנות ועניין לצעדה שלי במשך שעה הקשבתי למה שהיה לה לומר והיא לדברי, ולסיבה שהניעה אותי לצאת ולצעוד. "אם לא היה לכם כלב בחיי שהייתי נותנת לכם לישון אצלי" זו לא הייתה אמירה סתמית שנאמרה כדי לעשות וי. בוקר למחרת עדכנתי אותה לבקשתה שיצאתי לדרכי ומשם התחילו התכתבויות וואטסאפ של דאגה מצידה כאילו אנחנו מכירות הרבה קודם. בשני שכבר הגעתי הביתה היא דאגה לשלוח הודעת התעניינות לשלומי.

יום שני- 30 ק"מ

היום השני התחיל עם מלא אנרגיות למרות השינה לא שינה. המסלול התחיל בטוב. כוחות מחודשים ומסלול מעניין וצמחים צבעונים וחדשים שנחשפתי אליהם לראשונה וגם עצי פרי היו( אתרוג)

הפחד להתייבש הוביל אותי לעשות לא מעט עצירות לשתות מים. אחה"צ הצטרף טל שמהר מאוד זרם עם השטויות שלי. התחיל להיות מאתגר וכשהחשיך הפך להיות קשה. היינו רחוקים מנקודת לינה ונפלה עלי עייפות בלתי מוסברת למרות שהכול היה לי על הגב הבנתי שזה לא נכון לישון בנקודה שלא תוכננה. זה היה מיותר והיה עלול לגרום לעיכוב ביום למחרת.

כשהגעתי לנווה שלום ישנתי ליד בית קברות שנאלצתי לעבור דרכו עד נקודת הלינה על פיסת דשא שמשקיפה למתים. רגשות מעורבים התעוררו בי. מהר מאוד שקעתי לתוך שינה עמוקה לאחר מקלחת אצל אחת המשפחות שאפשרה לי להתקלח אצלם.

ישנתי כל כך עמוק שבוקר למחרת קמתי חצי שעה אחרי ויצאתי שעה וחצי אחרי התיכנון. בניגוד לבקרים קודמים הספקתי להכניס משהו לפה ולהתחיל את היום באנרגיות לא לפני שהספקתי לסיים לפחות חצי בקבוק מים לפני היציאה הדרך. עשיתי עצירות קצרות לאגירת כוחות ולשתיית מים ,כשבסוף היום הסחרחורת שהייתה לי הובילה אותי להבנה שכנראה לא שתיתי מספיק בניגוד למה שחשבתי. בצהרים הגעתי לבית מאיר שם עשיתי הפסקה רצינית וגדולה למנוחה ושם פגשתי חברה רציניים שעשו מנוחת צהרים מהמסלול שלהם(מקטע משביל ישראל) החלפנו מילים ואוכל.

התפעלתי מהנופים ומהצמחייה כמו גם בימים הקודמים. בשונה מהיום קודם ביום הזה הגעתי לנקודת שינה, שהייתה בעין לימון ,בשעה שבע שעוד היה אור ומעיין שנמנעתי להיכנס אליו. הדלקנו מדורה ועמלתי על הארוחה והירקות החתוכים. כאלה חתיכות שלא יוצאות ביום רגיל. בשטח כל אוכל מרגיש כמו מעדן וכך גם הייתה ארוחת הערב.

שקעתי לתוך שינה עמוקה, עד שהנביחות של הכלב העירו אותי בשלוש לפנות בוקר שכל נביחה שלו לא אפשרה לי להיות רגועה, לא בגלל החוסר שקט שבנביחות, אלא כי היה לי ברור שאם הוא נובח יש לכך סיבה אמיתית שניסיתי בחלק מהפעמיים שנבח מה המסר שהוא מנסה להעביר. בלילה הזה באמת הייתה איזה חייה שהובילה את הכלב לנבוח ואותי לתהות מה אלו הרשרושים מהשיחים.

הגיע הבוקר.

יום חדש

הפעם התעוררתי עוד לפני שהשעון הועיל בטובו לצלצל. הערתי אותו.

באופן לא מפתיע כל התיק שלי היה מפוזר על כל השטח שהתמקמתי בו. התאפסתי על עצמי ותוך דקות הכול היה מסודר ומאורגן בתיק מצוידת בבקבוקי מים ואחרי שמרחתי קרם הגנה(כן כן)

עשינו הפסקה התרעננות וגלידה כשהגענו לקיבוץ צובה שם הצטרף אלינו שביליסט שהנעים לנו את ההפסקה.

ההפסקה תמה והמשכתי ללכת. אחרי הליכה של שעתיים פנה אלי רב, כך הוא הציג את עצמו, והוא גם היה נראה כך עם מטיילת נוספת שהצטרפה אליו שהציגה עצמה כעו"ד. הוא הופתע לשמוע על היום, כשתוך שאני מסבירה לו הוא מרפרף באינטרנט לדלות מידע נוסף על המסע שהוא כאיש חינוך לא שמע עליו. הוא הסביר לי שהוא מנהל עמותה, ועו"ד שהייתה אתו סיפרה לי שב- 2015 היא הייתה באתיופיה, והגדילה לעשות ולראות לי תמונות מרהיבות מאתיופיה. הוא הבטיח שהוא ידאג מעתה לציין את היום הזה ואף דאג לקחת את הנייד שלי לעדכן אותי בתיעודיים של ציון היום בעתיד ,והשינוי שהוא יחולל בעקבות המפגש שלו איתי. המפגש איתם ריגש אותי וההתרגשות הזו ליוותה אותי גם לאחר החזרה הביתה. המטרה שיצאתי למסע הזה הייתה באמת כדי לעורר עניין ולרצון לפעולה בדיוק בקרב אנשי מפתח. במפגש איתם, עברה לי בראש המחשבה עכשיו יכולה לסיים את הצעדה ולחזור הביתה. המשכתי במרץ ובהתלהבות את הצעדה לאחר המפגש איתם עד שהגעתי לסטף. שם עשיתי הפסקה של מספר שעות של מנוחה וארוחת צהרים.

אחרי ההפסקה הייתה לי הליכה של שעתיים וחצי עד נקודת שינה.

כשראיתי ספות נטושות בהקו עיני כאילו ראיתי מים באמצע מדבר.

יום שלישי- 16 ק"מ

התמקמתי לי יחד עם שלושת החברים שהצטרפו אלי. אני וחברה ניצלנו את הזמן ואספנו קרשים למדורה. השניים האחרים הלכו לקנות בסופר שהיה מרחק של חצי שעה הליכה מהמקום שהתמקמנו.

בכל רגע שהלהבה קטנה דאגתי לזרוק עוד חתיכת עץ סבירה שתשאיר את המדורה איתנו תחמם ותאיר לנו.

השינה על ספות רכות הייתה הדובדבן שבקצפת בלילה האחרון למסע.

יום רביעי- 10 ק"מ

יום חמישי- 3 ק"מ

הבוקר האחרון היה מעורב רגשות הרגליים היו כבדות והרצון להגיע לירושלים היה כל כך גדול והשמש הקופחת הוסיפה לאתגר. בסוף הגעתי ולאחר בידוק לא קצר, בשל כל הדברים שבמחשב, נראו למאבטחים כסיבה מספיק מוצדקת לדרוש ממני לרוקן את התיק לוודא שאיני חמושה. אני? טוב בדיעבד עם המשקפי שמש כובע והתיק העצום אפשר היה להבין.

סה"כ- 84 ק"מ

כפי שכתבתי בפוסט הראשוני שלי למסע שהיציאה הייתה קודם כל בשביל עצמי .ואכן כך וככה גם חזרתי עם תובנות עמוקות ובעיקר רצון להמשיך את המסע שלי להכרת סיפורים ומאורעות היסטוריים נוספים שאינם רק שלי. וכמובן להמשיך לספר ולהעביר הלאה את הסיפור.

אני רוצה לקוות ולהאמין שהמסע האישי שלי יניע לפעולה במרחבים חדשים.

אני מאמינה גדולה באדם.

שנדע ימים שקטים.