גדי בן עזר הוא אחד מחלוצי המחקר בישראל באשר ליהודי אתיופיה, וספרו "כמו אור בכד", שראה אור כבר ב-1992 היה לספר יסוד, וספרו הנוכחי ממשיך אותו בכיוונים חדשים. לפני כארבע שנים יצא במסגרת האוניברסיטה הפתוחה ספר היסטורי מקיף בשם "אתיופיה - נצרות, איסלאם, יהדות", שכתבו חגי ארליך, הגר סלומון וסטיב קפלן. קדמו לספרים אלו, ולעלייה הגדולה, "ספר הפלשים" (1943) של אהרן זאב אשכולי, "מסע אל הפלשים" (1959) של יעקב פיטלוביץ, ו"אחים שחורים: חיים בקרב הפלשים" (1977) של יעל כהנא. רק תרגומים מעטים נעשו לעברית משפות אתיופיה, בעיקר של סיפורי עם יהודיים, למשל בספר המקסים "תרת תרת" (1996) שערכו תמר אלכסנדר ועמלה עינת. בהקשר זה בולט הקובץ "הילד והגשר" (2000), שראה אור על ידי האגודה למען עידוד יצירה, תרגום ותרבות של העדה האתיופית, והיה ניסיון ראשוני של תרגום מבחר סיפורים מן הספרות האתיופית בת זמננו לעברית. הכתיבה של יוצאי אתיופיה בעברית מתרבה עם השנים וכוללת ספרות אוטוביוגרפית, כגון "המסע אל החלום" (2000) של אברהם אדגה, רומאן כמו "אתיופי בחצר שלך" (2001) של אשר אליאס, שירה כ"מתחיל מהתחלה" (2003) של גדי יברקן, אוספים של כתיבת ילדים, למשל על קורות מסע משפחתם מאתיופיה דרך סודאן לישראל ("הגדת יציאת אתיופיה", 2005), וכן ספר בישול ("המטבח האתיופי", צעירי טספצ'ין, 2007)

ספרו של בן עזר מבוסס על ראיונות עם מתבגרים שהגיעו לארץ במהלך "מבצע משה" או מעט לפניו, ועוסק במסע של יהודי אתיופיה בין השנים 1977-1985 לישראל, כפי שהוא משתקף באותם ראיונות. הספר מוקדש להם ו"לאלו שלא הגיעו אך זכרם עמנו ב'זיכרון הדורות'", ונפתח בתודה למרואיינים, המבטאת את יחסו הרגשי של החוקר אל מושאי מחקרו: "אני אסיר תודה להם על האמון שנתנו בי ועל נכונותם להרשות לי ללוות אותם בנתיב הכואב והמורכב של זיכרונות המסע שלהם. לא פעם הערצתי אותם על האומץ שהפגינו כאשר סיפרו את חוויותיהם". בשונה מחוקרים רבים זוכר בן עזר את תרומתם של נחקריו לחייו וכן לקידומו המקצועי, וכותב על כך במבוא: "התחלתי לעבוד עם קהילת עולי אתיופיה בשנת 1982, ומאז אני עובד אתם כפסיכולוג קליני וארגוני וכיועץ במרכזי הקליטה, החינוך וההכשרה שלהם. לאור הכשרתי הנוספת כאנתרופולוג, הגעתם של יהודי אתיופיה הציבה בפני אתגר מקצועי: אתגר העבודה הפסיכולוגית הבין-תרבותית... היה זה עבורי תהליך של מפגש עם 'האחר', במהלכו השתניתי לא רק מקצועית, אלא גם אישית. הגעתם לארץ של יהודי אתיופיה היתה עבורי 'מתנה' שבזכותה צמחתי והתפתחתי מקצועית ואישית. מכאן, אני רואה את הגעתם כ'מתנה' לחברה הישראלית בכללה" (עמ' 14).

בין 1977 ל-1985 עזבו כעשרים אלף מיהודי אתיופיה את בתיהם, ו"יצאו למסע חשאי, לא חוקי, וטראומטי מאוד לעבר ישראל", אשר הונע על ידי החלום העתיק אודות ירוסלם, הכרתו של הרב עובדיה יוסף ביהדותם ונכונותה של הממשלה להעלותם. בשל הנסיבות הפוליטיות באותו הזמן באתיופיה נאלצו היהודים, כאשר עזבו, לנטוש את בתיהם בחיפזון, ו"ללכת רגלית דרך ארוכה בחבלי ארץ לא מוכרים לעבר סודאן, ולשהות בין שנה לשנתיים במחנות פליטים". מעבר לקשיים ה"רגילים" של הדרך ושל השהייה במחנות הפליטים, שכללו הליכה ארוכה, רעב, צמא, מחלות, התקפות שודדים ומוות של בני 

משפחה, נוספו להם קשיים בשל הצורך להסתיר את יהדותם ואת כוונתם להגיע לישראל, והם נאלצו ללכת בלילות, בדרכים עוקפות ארוכות. חלקם נאסרו ועונו, ובסופו של דבר "כחמישית מאותם מהגרים-פליטים - כ-4,000 בני אדם - לא שרדו את המסע", בין השאר בשל ההמתנה הארוכה והלא צפויה בסודאן, חוסר הארגון שם וחוסר הוודאות לגבי מועד היציאה משם לישראל.

המחיר הכבד ששילמו העולים מאתיופיה, הן כיחידים והן כקולקטיב, בדרכם לארץ, וטראומת האובדן של בני משפחה וחברים קרובים שחווה כמעט כל פרט במסע, הצטרפו עם בואם לארץ לטראומת הקליטה. לקשיים הטבעיים של הגירה, בשל המעבר מארץ לארץ, משפה לשפה, מתרבות לתרבות, ממבנה קהילתי וכלכלי אחד למשנהו, נוספה העובדה כי טראומת האובדן לא הובנה בארץ, ולא היתה כלפיה התייחסות ממסדית. לכך הצטרפו סדרת המשברים שפקדה את יהודי אתיופיה בארץ, ובתוכה ההפרדה בין חלק גדול מן הילדים והנוער, שהועבר לפנימיות, ובין משפחותיהם, ההמתנה המתארכת במרכזי קליטה בשולי הערים שהביאה לתחושות של חוסר אונים, חוויית ההפרדה בחינוך ובמגורים, בבתי ספר, ערים וקיבוצים, שביקשו לא לקלוט אתיופים, היחס התקשורתי והמשטרתי המשפיל, והיחס המתנשא של גורמי הממסד, שביקשו לחנך מחדש בלי להכיר כלל את תרבותם של האתיופים. גם הממסד הדתי לא הכיר בקלות ביהדותם של האתיופים, תבע מרבים מהם להתגייר, והתנגד להמשך המסורות הדתיות האתיופיות בארץ.

לצד כל אלו ליוו את יהודי אתיופיה, מאז בואם לארץ, גילויי גזענות חריפה של הלא-אתיופים, מצד ילדים ובוגרים, במפגשים אישיים, רשמיים ומקצועיים, ביומיום ובתקשורת, וכן סימון שלהם כ"שחורים" (באמהרית מצויות מלים מגוונות יותר לציון צבעיהם של בני אדם, מעבר לדיכוטומיה שחור-לבן, ולאו דווקא מלת הצבע הופכת למסמן העיקרי של קבוצת בני אדם). אחד הנערים המרואיינים, שאול, מספר: "המלה הזאת, כושי, כששמעתי אותה בפעם הראשונה, לא הבנתי; וכשהבנתי מה זה אומר, לא יכולתי להאמין. אני עבד של מישהו? נפגעתי" (עמ' 230). היו גם, כמובן, רגעי התלהבות של המדינה, התקשורת והאזרחים מקליטת יהודי אתיופיה, כמו בזמן נחיתת המטוסים במבצע שלמה, רגעים שבהם לזמן מה היו יהודי אתיופיה חלק משמעותי מן החברה ו"חובקו", וזמן קצר אחריהם נותרו שוב לבדם בשולי החברה. ברגעים בודדים אלו הישראלים ראו את עצמם, דרך הזדהותם עם הטייסים שהטיסו את האתיופים והממשלה שהחליטה על המעשה, כגיבורים שהצילו את האתיופים, והשכיחו את פעילותם של האתיופים עצמם. לדברי בן עזר: "הדימוי של יהודי אתיופיה כחסרי ישע, תלותיים ומורעבים שהתגבש בחברה הישראלית, עמד בניגוד חריף לתפישה של העולים את עצמם כאנשים חזקים ומוכשרים" (עמ' 236)

אחד הנערים שריאיין בן עזר ביטא את רגש העלבון באשר ליחס הישראלי לאתיופים: "הישראלים לא יודעים מה עברנו... הישראלים חושבים שבאנו ישר מהכפר שלנו, שפשוט עלינו על מטוס ובאנו. אם הם היו יודעים כמה סבלתי בשביל להגיע לכאן, איזה דברים עברו עלי בדרך, שהרבה אנשים נשארו באדמה... אם רק היו יודעים על זה, אני בטוח שלא היו מציקים לי כל כך!" לדברי בן עזר, בשל המסע הרגישו המרואיינים "שרכשו את 'הזכות' להיכנס לישראל", וכך המסע היה ל"מסגרת התייחסות לאירועים הנוכחיים בישראל", כהצדקה מול היחס הממסדי בארץ, הרבנות והצקות בני הנוער הלא-אתיופי. אבל בדומה לכך האירועים בארץ היו למסגרת התייחסות למסע, וניכרת בתיאוריו השפעת החוויה הקשה של המפגש עם ישראל והשבר הקהילתי, וכן שימוש, הנובע מישראליזציה, באתוס הציוני של היהודי כקורבן, אשר סבל בגלות (ובשואה) ובדרך לארץ ישראל. בדברי הנער בולטת הקבלה של התפישה כי הזכות להיות אזרח (יהודי) שווה בישראל, אזרח שלא "מציקים" לו, נקנית בסבל שהשקיעו האדם וקהילתו בהגעה לישראל. בן עזר מדגיש את "שאיפת בני הקהילה היהודית-אתיופית להביא את סיפור המסע לידיעת החברה הישראלית כולה".

שילוב סיפור המסע האתיופי בזיכרון הישראלי, דווקא מכיוון שהוא "מדבר" בשפת האתוסים הציוניים הכלליים, ומשלם את המחיר של דיבור בשפת הרוב ולא הקבוצה, יכול ליצור מרחב לקהילת יהודי אתיופיה בתודעה הישראלית. אבל מחירו הכבד הוא ההתרכזות בדרך, ולא בחיים, בהיסטוריה ובתרבות שהיו באתיופיה לפני היציאה למסע. עם הזמן שחלף לא פחתה מרכזיותו של סיפור המסע בתוך הקהילה האתיופית, והוא הועבר ותוחזק בטקסי זיכרון רבים, ספרים, הצגות, והופץ גם בקרב בני הקהילה שלא חוו אותו באופן אישי. כך נהפך המסע מחוויה אישית לקהילתית, ולאחר מאבק ארוך, ושנים שבהן התקיים פער אדיר בין הזיכרון האתיופי והזיכרון הישראלי הלא-אתיופי, נקבע יום זיכרון ממלכתי שנתי לנופלים בדרך, בטקס בהר הרצל, ביום ירושלים, שמתקיים מאז 2006.

סביר כי אחת הסיבות לדחייה הארוכה של זיכרון זה על ידי המדינה היתה חוסר הרצון להתמודד עם שאלת האחריות למוות בסודאן, המוטלת בין השאר על מדינת ישראל וסוכניה. הדגשת זיכרון המסע על חשבון זיכרון הזמן האתיופי של הקהילה נובעת גם מבחירת בן עזר לראיין בני נוער, אבל למעשה דומה הדגשה זו למה שקרה לקבוצות יהודיות אחרות, אשר הגיעו לישראל ועברו בה תהליכים של פירוק, והתרכזו בשימור סיפור הגעתן לארץ, ה"אקסודוס" שלהם. למה המסע, הדרך שבין לבין, נהפך למעין נקודת אפס המוחקת את כל מה שקדם לה ומשכיחה את מאות שנות התרבות היהודית-האתיופית? האם יש בכך מאפיין ישראלי-ציוני בלבד? או שיש לכך יסוד יהודי כללי (מעין שכחת עבדות מצרים אחרי יציאת מצרים ודור המדבר; אבל מנגד עומד הזיכרון היהודי הארוך של ארץ ישראל, של בבל, של ספרד לאחר הגירוש)? או שתופעה זאת אופיינית לכל הגירה? בכל מקרה, במצב זה ההגעה לישראל נתפשת כבלתי שלמה, כפי שניסח זאת אחד המרואיינים: "הגענו, אבל לא הגענו!" (עמ' 237).

https://www.haaretz.co.il/literature/study/1.1456239