צ'וצ'ו

מראיין: קודם כל תודה רבה רבה שהסכמת להתראיין, אני ממש מעריכה את זה, אני אשמח לשאול אותך על סיפור העליה שלך ושתשתפי אותי במה שמרגיש לך נוח. אז בעצם מתי עלית? איך הכל התחיל?

מרואיין: אנחנו 8 אחים, עלינו 3 והורים ביחד ב2002, 5 אחים נשארו שם כי הם היו מעל גיל 18. אני גדלתי באדיס בלי שום בן אדם שקשור ליהדות, בלי שום קהילה. אבא לי ידע שאנחנו יהודים אבל אנחנו כולנו היינו בסביבה של הנוצרים ואך אחד מהמשפחה שלנו לא ידע שאחנו יהודים ושאבא שלי מתכנן לעלות לארץ. הוא לא רצה לחשוף את זה אז רק חודש לפני העליה הוא סיפר לנו שאנחנו עולים לישראל. אז כשאת שואלת אותי איך הכל התחיל, אין לי מושג מה זה אומר, אין לי מושג למי הוא פנה, כמה, למה, איך, אני הייתי ילדה, כשעלינו הייתי בת 16. החיים באדיס הם בדיוק כמו בארץ, אני הייתי בבית ספר ועיר גדולה ורגילה, אני לא הייתי בכפר, כשהגעתי לאולפן בארץ אנשים מאתיופיה סיפרו דברים מהכפר שלא ידעו מה זה תנור ומה זה מטבח והייתי בשוק, מה זה הסיפורים האלה? זה לא אתיופיה שלי. ההבדל היחיד שהיה לי מוזר זה שכאן בישראל כולם יכולים לעבוד ולהשיג כסף מהר, שם אי אפשר לעבוד בקלות לכל דבר צריך תעודה, גם בשביל להיות מנקה או עוזרת של מישהו את צריכה ללמוד. כשהגענו היינו בקראוונים ביישוב ליד עכו, שם היינו באולפן למדנו עברית. אחרי 3 חודשים המשפחה שלי עברה לחיפה ואני עברתי לפנימייה דתית במירון, לא ידעתי מה זה פנימייה, מה זה הלימודים וגם מה זה הדת. זה היה שינוי מאוד גדול.

 

מראיין: נשמע שינוי עצום!

מרואיין: היה לי מאוד מאוד קשה לגור בלי ההורים, בעיקר היה לי קשה עם הפנימייה שהגעתי פעם בשבועיים הביתה אני הייתי רגילה הליות עם ההורים כל יום. גם הלימודים, הבית ספר והכיתה והמערכת שעות הכל היה מוזר, כי באתיופיה הולכים ללמוד במסגרת הכנסייה ואם את רוצה ללמוד משהו מעבר, את צריכה לעשות תעודה, אין בבית הספר של הכנסיה מקצועות.

 

מראיין: איך זה היה לך לחיות שם כנוצרייה וכאן כיהודייה?

מרואיין: תשמעי, אני אספר לך משהו, אני אף פעם, אף פעם לא הרגשתי נוצרייה מאז שהייתי קטנה. אני הייתי הולכת לכנסייה עם חברות שלי אבל באמת לא הרגשתי חלק, לא הייתי מקשיבה לדרשות, אני באמת לא יודעת כלום על הנצרות, אף פעם לא הרגשתי שזה אני. שאבא שלי אמר לנו שאנחנו יהודיים זה הסתדר לי, אמא שלי נוצרייה אבל גם זה לא עניין אותה היא לא הייתה הולכת לכנסייה אולי זה בא לי ממנה. רק חגים היינו עושים כמו כולם אבל אל הלכנו כל המשפחה לכנסייה ולא הקפדנו על התפילות. לא התחברנו לזה בבית, אני חושבת שאמא שלי אולי ידעה שאבא שלי יהודי אבל היא אומרת שהיא לא ידעה. הוא סיפר לכולנו ממש לפני העליה שהוא יהודי ואנחנו יהודים ועולים לארץ ישראל.

 

מראיין: איך נעשה החיבור ליהדות בארץ?

מרואיין: שהגעתי לפנימייה ממש התחברתי ואהבתי את היהדות, התגיירתי גם אני וגם אמא שלי ביחד. אמא שלי גרה בחיפה, האחים שלי מפוזרים בכל הארץ, אבא שלי כבר נפטר. אני יכולה לומר שאני בתור נערה עברתי את העליה ממש בקלות, העברית, החיבור לאנשים, הכל ממש זרם לי... אבל להורים שלי ממש לא היה קל, לאמא שלי היה ממש קשה חלק מהילדים נשארו באתיופיה. אבא שלי עבד שם בצבא באתיופיה והיה מאוד מוכר והיה לו כבוד, כשהגיע לכאן לארץ לא נשאר כלום מהכבוד הזה, הוא היה מאוד מתוסכל. בקהילה הכירו אותו, אבל הלך לבנק, הלך לקופת חולים היחס היה אחר. אחרי שאמא שלי התגיירה הם אישרו ל5 אחים להגיע ואז אמא שלי כבר היה לה יותר טוב. אני חושבת שזה המפתח לגרום לגיור, לא נונתים למי שמעל גיל 18 לעלות עד שלא רואים שבאמת התגיירת, כי אף אחד לא יגיד לה ללכת אבל לא רוצים שהיא לא תתגייר.

 

מראיין: לאיפה המשכת אחרי האולפנה?

מרואיין: עשיתי שירות לאומי ברמת גן בבית ספר, אחרי שסיימתי את השירות לאומי נשארתי לגור ברמת גן ועבדתי שנתיים בכל מיני עבודות ואחר כך הלכתי ללמוד סייעת של רופא שיניים ועבדתי אצל רופא שיניים קרוב ל12 שנה. הכרתי את אמאן במסיבת ריקודים של הקהילה, הוא מאוד מוכר בקהילה שלנו. הוא גם מאדיס, אז ידעתי מי הוא עוד לפני שיצאנו, הוא למד עם בן דוד שלי ואחים שלי ואז בן דוד שלי גרם לזה שנצא. אז באמת היינו ביחד תקופה ארוכה והתחתנו ואחרי כמה כמה חודשים עברנו לקיבוץ, החיים בקיבוץ אוווווווווו, אמריקה. אני מזמינה אותך, תבואי תבואי!!!! ענת אני אומרת לך, אמריקה! אנשים מדהימים! תקשיבי, אני אורמת לך, רובנו לא מעריכים את מה שיש לנו ביד, אני חיה חיים כל כך טובים, הקיבוץ טוב, האנשים טובים. יש כאן בקיבוץ עוד זוג שהם בני העדה, אבל לא חסרים לי אנשים מהעדה, כי אני מהרגע שעליתי לארץ היה לי חברות גם אתיופיות וגם ישראליות, אני רגילה לזה. אבל אני לא אגיד לך שאין גזענות, יש גזענות בכל מקום, גם בקיבוץ. תשמעי, רואים שיש אנשים שנרתעים מהצבע אבל לא מראים לי גזענות כי אני מרגישה בנוח ויש לי ביטחון ואני מדברת עם כולם, אז אני בחיים לא נתקלתי באופן אישי. אבל יש גזענות, יש בכל מקום, אם תשאלי את בעלי הוא יגיד שהוא לא חווה את זה והוא יגיד לך שהוא בכלל לא בטוח שיש גזענות בקיבוץ ובכלל. אני חושבת שרוב בני העדה האתיופית באמת משתלבים עכשיו בחברה, בכלל יש יותר מודעות לגזענות ואני חושבת שמיום ליום נעשה יותר טוב וזה גדל וגדל, אנשים מפנימים שהגזענות לא טובה ומקבלים אותנו יותר ויותר. אני גם אומרת לך שיש שינוי טוב. פעם חברות שלי לא מצאו עבודה גם אלו שהלכו ללמוד תואר ראשון- סיעוד, עבודה סוציאלית, היה להן קשה, היום יותר קל, כולן מסתדרות כולן עובדות. אין מה לקטר צריך להסתכל על הטוב. הדברים משתנים ומתקדמים.

 

מראיין: מה היית רוצה לומר או ללמד את החברה הישראלית?

מרואיין: אני אומרת לאנשים ישראלים לא להתסכל על הצבע, להסתכל על היכולת של הבן אדם, לפי האישיות, יש אנשים מלומדים שבאים עם יכולות אבל אנשים רואים את הצבע וישר שופטים. אני אומרת תראו את הבני אדם ולא את הצבע!!! צריך ללמוד את התרבות שלנו, יש לנו תרבות מדהימה, יש כאלה שלא יודעים, יש לנו תרבות ואנחנו אנשים, גם אלו שנולדו בארץ, יש לנו ערכים, אנחו סבלניים, יש לנו כבוד, יש דרך ארץ. החברה שופטת אותנו רק בהפגנות ולא ביום יום לפי הערכים שלנו. את יודעת איך אנשים מגיעים למצב של הפגנות אלימות ובלאגן? מרוב תסכול, זה מזעקה זה לא בגלל שאין לנו ערכים, אנחנו אנשים עם תרבות עשירה והרבה מאוד כבוד. אבל את יודעת, כשלא הולך בדרך אחת מנסים בדרך שניה אתה רוצה שישמעו אותך. זהו, מה אני אגיד לך, צריך להסתכל על הטוב, על האנשים הטובים, אני אוהבת את ישראל זה הבית שלי.

מראיין: וואי צ'וצ'ו תודה רבה רבה, היה מרגש ומעניין ממש לשמוע אותך!