גזאת 

גזאת עלה לישראל בשנת 2001 כשהיה בן 16 ממחוז גוג'ם שבצפון מערב אתיופיה.


גזאת מספר שהחיים באתיופיה היו אתגר גדול. גזאת ומשפחתו גדלו וחייו בכפר, בשונה מהארץ, בכפר אתיופיה, כבר מגיל קטן הופכים להיות עצמאים- יוצאים לרעות צאן בשדות, הולכים לעזור בעבודות בחקלאות ועוד. ההתמודדות עם הקהילה המקומית (השכנים הגויים), כמו בכל מקום בעולם, הייתה לא פשוטה כיוון שלא הייתה להם חיבה ליהודים (בלשון המעטה) "תמיד ניסו להשפיל, להעליב ולכנות אותנו בשמות גנאי תמיד הזכירו לנו שאנחנו היהודים לא שייכים למקום ושעלינו להיפרד מהם". 

 

כנשאל על חווית העלייה שלו ענה גזאת, "לאחר חלום של יותר 2500 שנים, הגיע העת שפיללנו לו, רצה ה' והגיע הזמן לעלות ארצה. לאחר ששמענו על ההתעוררות לשיבת ציון, אני יחד עם משפחתי והדודים עזבנו את המקום שגדלנו בו (הכפר במחוז גוג'ם) והגיענו לעיר גונדר ששוכנת במחוז צפון אתיופיה, שם נמצא מחנה ההמתנה המרכזי (שם ממתינים העולים לתורם לעלות ארצה). יש שממתינים שנתיים- שלוש שנים ויש שממתינים עד עשר שנים ויותר, לי ולמשפחתי היה לנו מזל ועלינו אחרי המתנה של כשנתיים עלינו ארצה". 

 

הוא מספר ומוסיף על החוויה שלו במחנה ההמתנה- "היו לא מעט אתגרים וקשיים במחנה ההמתנה, הרי שבכפר היה לנו הכל משלנו כחקלאים שמגדלים את הכל כמעט את כל המזון במשק של עצמנו, היה לנו בית עם שטח וחצר ענק כילדים היינו משתוללים בחופשיות. אחד הקשים בעיר בגונדר היה לשכור דירה מדודה לכל נפש, אנחנו משפחה מרובת ילדים זה ממש אתגר אותנו. החיים בעיר גונדר היו שונים לגמרי ממה שהיינו רגילים עליו, הרגשנו שנלקח מאיתנו החופש אך תמיד ידענו שזה זמני, עוד מעט ,עוד קצת הנה נהיה בירושלים -ארץ שבה אבותינו חלמו אלפי שנים. עם כל השמחה הגדולה והצפייה לעלות לארץ, לא היה פשוט להיפרד מהחברים וחלק מהדודים שנשארו מאחור והמתינו עוד זמן רב".

 

לאחר המתנה של שנתיים במחנה בוגנדר גזאת ומשפחתו עלו ארצה "כילד וכמישהו שעולה למטוס פעם ראשונה בחייו אני זוכר התרגשתי נורא עד דמעות בעיניים, הגיענו לארץ המובטחת נחלת אבותינו, נחתנו בנמל תעופה דוד בן גוריון, התרגשנו מאוד לראות את הארץ נישקנו את האדמה ולאחר מכן לקחו אותנו למרכז הקליטה "רסטל" בעיר טבריה". במרכז הקליטה בטבריה למעשה התחיל תהליך הקליטה והתאקלמותם של גזאת ומשפחתו. "שם (בטבריה) העברנו את אחת התקופות הכי טובות והכי משמעותיות בפרק החיים שלנו כאן בארץ. חוויה בלתי נשכחת! כמו כן, גרנו בעיר הזו  כ- 3 שנים עד שקנינו דירה במרכז הארץ. באותה תקופה כעולים חדשים להוריי לא היה פשוט לצאת לחפש דירה למכירה. זה כמו לקפוץ למים מבלי לדעת לשחות, עם כל הקושי אבי היקר, שיבדל לחיים טובים וארוכים, למרות כל הקושי בשפה ואתגרים נוספים חיפש וקנה דירה מרווחת ועברנו לגור שם". 

 

תהליך ההתאקלמות של גזאת היה לא פשוט למרות גילו הצעיר "לקח לי הרבה זמן להתחיל להסתגל לחיים החדשים, לשפה העברית, לתרבות החדשה, לאנשים וכדומה. עם זאת תהליך הקליטה ואינטגרציה שלי כילד בן 16 ושל אחיי הקטנים יחסית להורים שלנו היה קל ומהיר. כיום אני מרגיש כן חלק מרכזי בחברה שלנו (חברה הישראלית) ומחובר לתרבות ולשפה כאן בארץ הקודש, מאתגר אך גם בונה".

 

כשנשאל מה המאפיין את העולים שהגיעו מאתיופיה ענה גזאת " מה שמאפיין את עולי יהודי אתיופיה, זה שהם אנשים מאוד אידיאליסטים, ששמרו על המסורת ועל הערכים היהודיים במסירות נפש ובתנאים מאוד קשים. יהודי אתיופיה הם אנשים מאוד מתורבתים ומנומסים. מכבדים כל אדם באשר הוא. צנועים ומסתפקים במועט. באנו הינה עם מסורת עשירה מאוד שהחברה הישראלית יכולה ללמוד ולהרוויח מזה, לעניות דעתי. אני מאוד שמח שעליתי לארץ שאבותינו חלמו עליה, עם כל האתגר והקושי, אין לנו עוד מקום טבעי כמו הארץ לחיות בו.