בני שמאי

מראיין: בני תודה רבה שהסכמת להתראיין ולקחת חלק, אשאל אותך הרבה שאלות, אשמח לשמוע ממך כל מה שתרגיש נוח ונכון לספר. אז, נתחיל. תספר לי על הילדות שלך? 

 

מרואיין: גדלתי באתיפיה באזור טגראי שנקרא "שרי", עיר קטנה, כשהייית בן שנתיים אמי נפטרה, אחרי שנתיים סבתא נפטרה. היינו 8 אחים. גם  אבא שלי הלך לאמא שלו אחרי שאמא שלי נפטרה. אז היינו 8 אחים אצל אחותי הבכורה. היא הייתה עם תינוקת היה לה מאוד קשה לקחת את כולנו ולכן חילקו אותנו בין הדודים.

 

אותי לקחו לגונדר, לדודה שלי. זה היה הליכה של כמה ימים, אחותי ו3 ילדים קטנים, תדמייני תינוקת על הגב ואני על הצוואר ואת אח שלי הגדול היא תפסה ביד. הלכנו ברגל, זה היה כפר צמוד לגונדר. היה לי קשה לעזוב את הקהילה שלי, כי זה מה שהכרתיב תור ילד. אבל הגעתי לקהילה יהודית אחרת אז המנהגים היו אותו הדבר. היה לי קשה להסתגל בעיקר בגלל כל מה שעברתי כילד וגם בגלל שהשפה שם הייתה שונה. לדמית ממה שממעתי. איפה שנולדתי דיברו טיגרית ובכפר של דודה שלי דיברו אמרהית אמהרית.

 

בגיל 8-9 התחלתי לשמור על הצאן, אהבתי את זה, זה התחביב שלהם, זה התפקיד או לחרוש או לצאן, מה שאתה מקבל אתה לוקח אתה לא בוחר, אל תשאל שאלות. הייתי עוזר לבעל של דודה שלי. ואז אחרי כמה שנים התחיל הסיפור של העליה.

 

מראיין: בגיל הזה אתה מבין שאתה בעצם חלק מקהילה יהודית?

 

מרואיין: אני ידעתי שאנחנו יהודים ושיש לנו מנהגים אחרים. אני זוכר שילדים נוצרים היו מסתובבים איתנוב מהלך היום ורועים את הצאן כמונו ובסוף היום היו מריבות, השפלות, קללות, איומים. הם היו קוריאם לנו "דיראתם"- יש לכם זנב- אתם זאבים- אתם אוכלים בני אדם. ידעתי כבר כילד שיש שנאה מאבות אבותינו.

 

מראיין: אני אשמח שתספר לי על המחשבות שלך על העליה לישראל כילד? מה ציפית? מה קיווית? ממה חששת?

 

מרואיין: תשמעי, הייתי ילד, אני לא הבנתי על מה מדברים, זה היה נשמע דמיון. אני זוכר את הקסים בכל מיני טקסים וחגים מדברים על ירושלים, אבל זה היה כמו חלום רחוק. הם היו אומרים נעלה למדינה שלנו והילדים היו צוחקים, לא האמנתי לזה בתור ילד... חשבתי שמדברים סתם. כשהייתי בן 12 שמענו שבאזור טגראי יהודים התחילו לעלות לישראל, בינהם גם אחים שלי. היה קשר בין הקהילות, שמעו כל הזמן דברים אחד על השני. אני זוכר שאנשים התכוננו לעלות לישראל, התחילו למכור רכוש, כבשים, עדרים. אחרי זמן קצר יחסית הגיעו מורי דרך נוצרים שהגיעו עם תלבשות מיוחדת ורובים ובאו אלינו ואמרו אתם צריכים לצאת, להיות במחנה ריכוז. אמרתי מה? למה? אני זוכר שהבנתי שאנחנו פשוט צריכים ללכת לאיפה שהם אומרים. פתאום, ככה, השאירו את העדרים, את הבתים, ברגע שאמרו לאנשים בואו- הם באו. הייתה כזאת אמונה גדולה שעכשיו עולים לישראל.

אספו אותנו לכפר שקוראים לאוזווה, 3000 איש מכל מיני כפרים, כולם יהודים כמובן. הקייסים אמרו לנו כל הזמן בהתרגשות הנה מילת ה' הגיעה. הגיע ראש העיר הנוצרי של אוזווה- שהיה מקורב ליהודים. הוא שמע שהממשלה מפזרת אנשים בכפרים בחזרה. אז ראש העיר כינס את כל מורי הדרך ואמר להם- או שיחזירו אותם לכפרים או שהם ייכנסו לכלא, הוא אמר למורי דרך שמחר אנחנו צריכים לצאת לדרך אם אתם רוצים להציל אותם.

ובאמת יצאנו למחרת בלילה, כל אחד הסתדר עם הרכשו שהיה לו, אם יש לך חמור- הוא לוקח משקל אם יש לך סוס- שמים את האנשים- מבוגרים ותינוקות. בראש שלי זה היה נראה כמו יציאת מצרים. יצאנו 300 איש, לקחו אותנו לאזור רחוק לאזור שקוראים לו "רוגרה",  המורי דרך היו מפוזרים, חלק מקדימה חלק באמצע חלק מאחורה- שומרים עלינו. הלכנו כל הלילה- סיימנו את המישור של רוגרה ואז הייתה ירידה לנהר- ואז תפסו אותנו אנשים- איימו עלינו שכל מי שיש לו כסף ונשק שיביא להם- אני זוכר בלילה הזה היה רעש, ילדים בוכים, מבוגרים מתלוננים עד שהמורי דרך אומרים לנו להיות בשקט ובסוף מצליחים להבריח אותם. היינו עדיין כל הקהילה שלנו, כולם עוזרים אחד לשני, מי שהיה לו אוכל התחיל לבשל ולחלק למשפחה. 

יום רביעי המשכנו אחרי ארוחת בוקר, עשינו הפסקה בממהלך הימים במקום עם צל והלכנו בלילות בגלל החום. הגענו לפרדס שאת לא יכולה לראות כלום, את לא רואה את האדמה, היה חושך כי היה לילה, התחלנו ללכת ככה, התחילו לירות בנו ולהפחיד אותנו, להרביץ לנו- הרבה נפגעו. לקחו לנו אוכל, כסף, שדדו אותנו. אני זוכר שחשבנו שאולי המורי דרך חברים שלהם כי כשזה היה קורה המורי דרך היו נעלמים.

 

מראיין: וואוו, מה אתה עושה בתור ילד בזמן היריות? אתה מפחד?

 

מרואיין: מאוד מפחד, שכבנו עם דודה שלי על הרצפה עד שהכל יעבור, אבל ברגע שהכל עובר- ישר ממשיכים ללכת, עוד פעם הגענו לאיזה מקום עם צל עשינו הפסקה היום. בלילה- הולכים ביום- נחים. ביום יש גם חום וגם סכנות. אחרי תקופה, המורי דרך לקחו אותנו לאזור שלהם כי  אמרו שהולך להיות חורף קשה- אז במשך חודש-חודשיים היינו אצלם. באמת היה חורף קשה מאוד.  

 

מראיין: ואיך הייתה התקופה אצלם?

 

מרואיין: אצלם היה בסדר, כל הזמן חיכינו להתקדם, חיכינו להגיע. עבר החורף וחזרנו ללכת ועוד פעם תפסו אותנו לקחו כסף, מכות, שברו ידיים ורגליים, הרביצו באכזריות. המסע התחיל להיות יותר קשה גם פיסית וגם התחיל להיגמר האוכל. אני זוכר שבשבת היינו עוצרים עד שהיא יצאה וגם ידעו שלא מבשלים, אפילו שאתה רעב, לא מדליקים אש בשבת. כל הזמן אמרו לי יש הקב"ה איתנו אז לא נמות מרעב, מקסימום נדאג אחד לשני. הקייסים אמרו שאסור להדליק אז עשינו כמובן מה שהם אומרים. 

 

הגענו לגבול עם סודן ואז המורי דרך אמרו לנו שהםרוצים לפרוט את הכסף שלנו- לעשות צ'יינג' בין כסף של אתיופיה לסודן, אנשים  האמינו להם אז הוציאו כסף מכל המחבואים, מהשיער, מהצמות, מהאפרו, מהנעליים, ככה ראו למי יש כסף למי לא. בצאת שבת- לפי הכוכבים (3 כוכבים ויותר) התחלנו ללכת וביום ראשון בבוקר הגענו לים גדול של סודן בגבול בין סודן לאתיופיה. כבר גמרנו את האוכל, המים, לא היה כלום, הזקנים נפלו, הילדים נפלו, אנשים פשוט מתו. לקחו אותם ואת יודעת, מי יקבור אותם? איך נחפור? אין זמן, אין כוח פיזי, אין כלים, גררו אותם ושמו אותם בצד, היינו חייבים להמשיך. זה גורם לי לבכות, אני נזכר בזה עושה לי צער כל כך גדול. זה קשה לי לומר את זה , אבל פשוט גררו אותם לצדדים, שמו אבנים והמשיכו ללכת. הבן דודה של איבד 5 נפשות, גם את אשתו וגם ארבעה ילדים מתו שם והוא הגיע בסוף לארץ (בוכה).

 

מראיין: זה נשמע ממש קשה וכאב, איזה מסירות נפש בשביל העלייה. 

 

מרואיין: זה באמת היה קשה, המון המון אנשים נהרגו. עברנו את הים הגדול, אנשים היו צמאים ואנחנו רצנו לשוטרים הסודנים הם היו אנשים טובים. ישר שאלנו איפה יש מים? סימנו לנו להמשיך,  הלכנו להביא מים כל אחד בכלי שיש לו וחזרנו למבוגרים שלא יכלו להתקדם. מישהו שתה, מישהו אכל, מישהו מת כל אחד והגורל שלו. הסודנים תפסו את האנשים אמרו להם לא לשתות בבת אחת כי הם ימותו מכל המים. יש אנשים שנפלו ומתו מהמים, אני זוכר איך שהם שתו שתו, נכנסו כמו פרות לתוך המים, שתו שתו שתו. אספו אותנו באיזה מקום שיש צל הסודנים ממש הרימו את האנישם מהמים והוציאו אותם. התרכזנו באיזה מקום, סודנים התחילו לשאול שאלות, מאיפה באנו? לאן אנחנו הולכים? מה זה כל הכמות של האנשים? היינו יותר מאלפיים אנשים! והם הסבירו להם שיש בצורת באתיופיה אז באנו לעבוד, ידענו שאסור להגיד יהודים שלא ירצחו אותנו. הביאו אוטובוסים של סודנים- אוטובוס פתוח עם גדר מסביב, נקרא "לורי" שם. לקחו אותנו לתוך סודן, נתנו לנו בתים עם קשים והתחלנו לעבוד. אבל כשהגענו לשם אחרי כל ההליכה אנשים כבר לא יכלו לתפקד, התחילו לשלשל, התחילו למות ממחלות בבטן. היינו באוהלים, הגיעו כל מיני טיגראיים שגם עזרו לנו, הם היו עשירים- הם הביאו לנו מים, אוכל וחלב. באיתיופיה היה אסור לאכול בבית של נוצרי- ושם כמובן אכלנו, אבל לא בשר, רק חלב. אתה אומר להם "אני לא יהודי", אבל מצד שני אתה לא אוכל אצלם בשר, רק חלב אז הם חושדים בך. היו ברזים עם מים שהיה מהם תמיד תור ממש ארוך, כל אחד מחפש כלי. הסודנים עשו לעצמם אוכל טוב, וכל האוכל שלא היה טוב, התייבש, ישן- הביאו לנו. אני זוכר שלא היה לזה טעם של אוכל וגם זה הוסיף מחלות בטן, אנשים היו חולים. 25 איש מתים ביום אחד. היום הכי קשה בכל המסע הזה, (בוכה) מתו 30 אנשים וכולם  בוכים. קייסים היו כל יום אומרים כמה אנשים מתו אם היו 23,24, היינו אומרים ברוך ה'. אף אחד לא קבר אותם. זה הכי כואב לי, אין כוח לאנשים, אין מספיק אבנים, אין כלים, אין אדמה לחפור. רק שמים אותם מאחוריי גבעה. בן דוד שלי היה חייל ולמד בצבא רפואה אז שהגענו לסודן קיבלו אותו להיות רופא בבית חולים, הוא עזר לכמה שיותר אנשים מהקהילה, הביא דברים מבית חולים, אבל לא הצליח לעזור לכולם הוא היה אחד.

 

מראיין: כמה אבידות ספגתם בשביל לעלות, זה לא נתפס... מה קורה בשלב הזה מבחינת העליה לישראל? אתה כילד מבין מה קורה?

 

מרואיין: המבוגרים אז דיברו שמדינת ישראל יודעת שיהודי אתיופיה נכנסו לסודן והם ידאגו לנו. היום אני יודע שלקח זמן והיו כל מיני דיונים אז בישראל וגם הייתה גזענות, גולדה מאיר אמרה: "אלו לא יהודים עדיף להביא כלבים של רוסיה מאשר להביא את האנשים האלה מאתיופיה". היא אמרה בפירוש בכנסת שאין יהודי שחור ואנחנו סתם מנסים לעלות. כשהיינו באתיופיה הסתבבו לפעמים כל מיני אנשים לבנים-לא הבנתי מה זה האנשים האלה??? הם גם היו אנשים עשירים שנתנו כסף לעניים, לא ידעו מי אלה. אלו היו אנשים ששלחו אוכל וכסף מישראל דרך הצלב האדום לאתיופיה. 

 

מראיין: כמה זמן עבר, בן כמה אתה באותו שלב?

 

מרואיין: הייתי אז בן 13, אצלנו בגיל 13 בבר מצווה מזמינים קייסים לבית, מכינים דאבו, שוחטים תרנגולת. הקייס נותן ברכה ואישור שהילד יכול לדאוג עכשיו להורים. הגעת לגיל מצוות אתה יכול לדאוג להורים שלך- זהו, ככה פשוט, לא כמו היום בישראל. שם עם כל המצב לא עשו לי טקס, בואי נחוזר לעלייה.

 

מראיין: מעולה.

 

מרואיין: תשמעי, הסודנים לא רצו לשחרר אותנו, ישראל הציעה להם עסקה אבל זה לא עבד. אני זוכר שכל מיני ישראלים הגיעו התחילו להסתובב בין האנשים ובין הבתי חולים- לספור כמה יש בכל משפחה ולפי זה נתנו כסף, כל אחד בשכונה אחרת. הם היו באים בלילות ומחלקים כסף לפי נפשות. קראו לכל היהודים האתיופים להתאסף בשביל לחלק לנו כבד- לא מבושל, למה שנאכל? אחרי כל הרעב הזה? אבל באו ישראלים ואמרו לנו שזה טוב, זה בשביל הבריאות שלנו. הכנסו אותו במים פושרים, שיהיה צבע מלמעלה וככה נתנו לנו לאכול- כי זה עושה טוב לדם, הישראלים עשו את זה בשביל שיהיה לנו דם. הצלב האדום התחיל לשחוט פרות-5-6 פרות ביום. שיבואו כולם וכל אחד ייקח למשפחה שלו בשר. אמרו לי ללכת לבדוק ולראות- הלכתי לראות מחוץ לגדר- שאלו כמה אנחנו ולפי זה נתנו לנו. חזרתי ואמרתי להם איך זה עובד, הלכתי לשם שוב עם בן דוד שלי, כי דודה שלי לא רצתה שניקח את הבשר בגלל הכשרות. אבל בן דוד שלי ניסה לשכנע אותם שעדיך לקחת כדי לא למות, זה לא עבד. ואז דאגו לזה שיהיה שם אתיופי שוחט, שיודע מה הוא עושה ורק אז לקחנו משם בשר. בן דודה שלי התחיל להביא בשר קבוע, כולנו היינו חולים. אני הייתי חולה במיוחד, דודה שלי הייתה מטפלת בי כל הזמן כמו שהיא הבטיחה לאחותי. אשים היו אומרים לה עזבי אותו הוא ימות, הוא לא יחזיק מעמד, היא לא וויתרה. ואז שמענו שכבר מגיעים מטוסים לסודן, שחלק מהאנשים כבר עלו. אז כל הקהילה המשיכה לכפר שממנו יצאו המטוסים ורק אני ודודה שלי נשארנו שם כי הייית במצב ממש קשה, זה נס שאני חי. דודה שלי רצתה שאתחזק, באמ המצב שלי השתפר עם הזמן. הם בנתיים חיכו שם בתור לעלייה. אחרי כמה זמן הרגשתי טוב יותר ודודה שלי ואני הצטרפנו אליהם, הם לא האמינו שראו אותי. הגענו לשם וממש מהר עלינו על מטוס.

 

מראיין: מה אתה זוכר מהמטוס?

 

מרואיין: אני זוכר שהייתה הרבה התרגושת, אנשים היו מאוד עייפים כבר לא האמינו שזה יקרה והנה זה קורה. כל מה שה' הבטיח מתגשם.

 

מראיין: תספר לי על ההגעה לארץ, מי קיבל אתכם? איך הרגשת?

 

מרואיין: הגענו ועשו לנו קבלת פנים ממש יפה, היינו במלון באשקלון. אני זוכר שלא הבנו מה קורה, מה זה האוכל הזה? מה זה החדר הזה? מה זה המים באסלה? איפה עושים שירותים? היה איתנו מישהו שהסביר לנו אבל אני זוכר שלקח לנו הרבה זמן להתרגל.

 

מראיין: ברור! כל החיים הכרתם משהו אחר!

 

מרואיין: ממש ככה, אנשים הלכו לעושת שירותים בחוץ, כי היה ממש קשה פתאום לעשות אחרת. אני זוכר ששנו אבנים בכיור ובאסלה (צוחק). אחר כך העבירו אותנו למרכז קליטה בבאר שבע. גם שם אני זוכר שהיה לנו מדריך צמוד שהסביר לנו הכל. אני שוב חזרה לי המחלה בבטן, בהתחלה לקחו אותי לבית חולים אבל בגלל שדודה שלי לא יכלה להישאר איתי שם היא ביקהש שיטפלו בי במרכז קליטה ובאמת הגיעו רופאים ואנשים לשם. דודה שלי הייתה יוצאת בבוקר לאולפן והייתי נשאר עם דוד שלי, זה היה קשה כי היו לנו יחסים לא טובין. הרופאים ביקשו שישאירו את החלונות בבית פתוחים והוא כל הזמן היה סוגר לי את החלון. אני לא יודע למה הוא התנהג ככה אבל ברוך ה' נרפאתי שוב.

 

מראיין: איך החיים במרכז קליטה? לאן אתה ממשיך משם?

 

מרואיין: היה צפוף והכל היה חדש אבל בגלל שהייתי חולה אני לא כל כך זוכר, ברגע שהרגשתי טוב יצאתי לפנימייה בשכונת יד אליהו בתל אביב. זה היה פנימייה של איש ממש מיוחד שדאג לנו ובאמת עשה לנו מקום כמו בית, למדנו עברית והיה לנו ממש בית ספר. ואז באותם ימים הסתובב איזה רב שאמר שאנחנו צריכים להתגייר, הביאו אותו לפנימייה ורצינו כל הנערים להרביץ לו. אני זוכר שהוא הגיע לחדר אוכל ותכננו ברגע שהוא מסיים לדבר כולם לתקוף אותו. הוא הגיע לדבר, אמר את הדברב תורה אוז התחיל בלאגן בחדר אוכל. הרב הזה נסע אבל אנחנו כבר איבדנו אמון בפנימייה, מי אתם שתגידו לנו שאנחנו לא יהודים?? אחרי כל מה שעברנו? אז הלכתי למישהו בסוכנות אמרתי לו שאני רוצה לעבור ועברתי לפנימיית כפר הרא"ה. סיימתי את הישיבה התיכונית התגייסתי לשריון להיות לוחם. אחרי השחרור הגעתי לבאר שבע. ניסיתי למצוא כל מיני עבודות, פגשתי את הדסה היינו כבר ביחד והתחלתי ללמוד חינוך במכללת קיי חלמתי להיות מורה. נתחתנו ונולד לנו ילד ראשון ואז עזבתי את הלימודים בשנה השלישית כי הייתי חייב לפרנס את הבית. מאז אני נלחם עדיין לפרנס את הבית.

 

מראיין: אתה מרגיש שהיה קשה להשתלב בתעסוקה?

 

מרואיין: בתעסוקה, בהכל, חוץ מבהשכלה ששם מאוד אהבו אותי במכללה ורצו שאני אצליח. אבל הגזענות קיימת כאן בארץ. תשמעי אני עשיתי הרבה הכשרות וקורסים ואני עושה כל מה אני יכול כדי לעבוד ולהביא פרנסה הביתה, אני גם עדיין סובל מהבטן שלי, יש לי עדיין כל מיני קשיים פיזיים. אני יכול להגיד לך שמהממסד החרדי הרגשתי הכי הרבה גזענות, אני עשיתי את כל המבחנים של משגיח כשרות, למדתי כמה שנים בשביל זה. אבל עד היום לא מצאו לי מקום מסודר להיות משגיח. זה קשה שאתה מתחיל כאן הכל מאפס ושיש הרבה פחד ושנאה מהבע השונה והתרבות השונה. אבל ה' עוזר לנו כל המזן ויש כאן גם הרבה אנשים טובין. אנחנו גם עדיין בקשר כל המשפחה והקהילה. הילדים שלנו כבר יגיעו למקום אחר בעזרת ה', הם כולם למדו ועושים צבא, הם יצליחו בעזרת ה' לשנות את המצב.

 

מראיין: מה היית רוצה להגיד או ללמד  את חברה הישראלית?

 

מרואיין: קודם כל שיכירו את הסיפור עלייה, את הדרך שעברנו דרך סודן, שיבינו שאנחנו אחים. כולנו אחים שמחוברים אחד לשני, אנחנו צריכים להפסיק להילחם אחד בשני, כולנו אחד. צריך להוציא את השנאה והתחרות והגזענות. להילחם בזה, להביא רק אהבה ועזרה אחד לשני. רק אם ניהיה מחוברים המצב יוכל להשתנות ותוכל להגיע גאולה אמיתית לישראל. תשמעי, אני הייתי ילד כשעליתי אני עשיתי מה שהקהילה שלי עשתה, אבל כל כך הרבה אנשים נהרגו ומסרו את הנפש שלהם בשביל להגיע לכאן. אם אנחנו בסופו של דבר לא מחוברים כאן. אז לא עשינו בזה שום דבר.... צריך כאן להביא את הגאולה ושבעזרת ה' כל מי שנשאר שם יעלה גם לארץ ישראל.

 

מראיין: בני, שירבו כמוך בישראל. אמרת דברים כל כך חזקים ונכונים, אני ממש מודה לך על הזמן ועל הסיפור האישי שלימד אותי המון.

 

מרואיין: תודה לך, אשמח לקבל את הראיון.

 

מראיין: בטח, אשלח לך.

https://www.hillelisrael.org