אלרועי שאטו כיתה ה' מבית ספר בן צבי גבעת המורה עפולה, מביא את סיפור העלייה של משפחתו

"ההורים ידעו שאנו ערים למה שקורה מסביב ושצריך להסביר לנו לאן סבתא וכל הדודים נעלמו"

"לקראת סוף שנת 1983 הכפר שלי החל להתרוקן לאט לאט. הדודים החלו להיעלם מהשטח, אינני יודעת לאן הם הלכו, לא נפרדתי מהם ולאחר מס' ימים ראיתי את בתיהם עולים באש וגם אז אני לא יודעת למה בתיהם נשרפים ומי שרף אותם. ברגעים אלה עוברת בי תחושה קשה ומפחידה שמעוררת שאלות כמו: מה יהיה עם הבית שלי? מה יהיה עם המשפחה שלי כאשר כל הדודים שלי ושל אמא כבר לא נמצאים יחד אתנו?

ההורים ידעו שאנו ערים למה שקורה מסביב ושצריך להסביר לנו לאן סבתא וכל הדודים נעלמו, ידעו כי יש לנו הרבה שאלות והניחו גם שאנחנו בטח יודעים לאן כולם הלכו, כי ירושלים היא הלחם והמים שאכלנו ושתינו מהיום בו יצאנו לאוויר העולם. עם כל זה לא יכולנו לדבר על כך בקולי קולות או להגיד, להצהיר על כוונותינו ללכת לירושלים או את היותנו יהודים.

מגיע הערב, אבא, אמא וכל אחיי יושבים בבית ואבא מתחיל לספר לנו כי אנחנו מצטרפים לכל הדודים ולסבתא ומתארגנים לקראת יציאה לירושלים, בירת ישראל, לארץ אבותינו להתאחד עם אחינו.

אחותי הגדולה ו-2 אחיי הגדולים יותר שמחים, אחותי הקטנה קסה, צועקת "ירושלים", אבא משתיק אותה ומתחיל להסביר לנו כי הדרך לא תהיה פשוטה וכי עלינו להיות חזקים ובטוחים בעצמנו… וכך, לאט לאט הוא מתחיל להסביר לנו את השלבים.

צריך לעזוב הכל, למכור הכל: את הפרות … הפרות שכל-כך קשורות אלינו ואנחנו אליהן… גדלנו איתן ועם החלב שלהן, לעזוב את הפרות וכך כשאבא מסביר לפתע הפרידה מובנת יותר וקשה יותר…

אבא אומר שאחי הגדול אדוניה שגר באזור הדרומי של אתיופיה שנקרא גוג'אם יגיע אלינו שבועיים לפני היציאה לכיוון ירושלים והוא ייקח אתו את אחי גטו שהוא גם גדול ממני, יחד עם הפרות ועם הרכוש שאפשר להשאיר למשפחות שניפרד מהם בדרך. אמא מבינה כי עליה להכין מאכלים שיהיה אפשר לקחת לדרך ארוכה כל-כך… ואמא מיד מתחילה בהכנות.

יומיים אח"כ אחי גטו עוזב עם אחי אדוניה לאזור גוג'אם ושבועיים אח"כ אנחנו מחליטים

לצאת. אנחנו התעכבנו ביציאה שלנו כי הבן של בת-דודתה של אמי, שהיא כמו בת בשבילה, נגנב ע"י הגויים ולא רצינו לעזוב אותה עד שתמצא אותו. אבא שלי יחד עם בעלה ערכו חיפושים אך ללא הועיל. גניבת ילדים יהודים ע"י הגויים אינו דבר נדיר. הגויים גונבים ילדים יהודים כי לדעתם היהודים מצליחים בכל מעשה ידיהם, העבודות שלהם טובות ומוצלחות גם בחקלאות ובכל דבר אשר הם נוגעים בו הם מצליחים ולכן הם גונבים יהודים והופכים אותם לעבדים שלהם.

ההורים שלי התאמצו יחד עם ההורים המסכנים שאיבדו את בנם, אך כלום לא עזר ולא היה לנו קצה חוט על מקום הימצאו. לאמא שלי היה מאוד קשה לעזוב אותה אך לא הייתה לנו ברירה.

מלבד בת-דודתה של אמי נשארו השכנים שלנו הקרובים אלינו מאוד, החברים הכי קרובים שלנו, מס' האחים בשתי המשפחות (שלנו ושל השכנים) חופף וגם הגילאים בינינו כך שהחברות בין שתי המשפחות מאוד חזקה. ומכיוון שלשכנה אין אמא, אמא שלי הייתה לה כמו אמא והיא גם קראה לה כך.

יום אחד סביב כל ההתארגנות, ההתרגשות, ההסתודדות והפחדים ישבנו שתי המשפחות לשתות קפה (בונה), וההורים שאלו את הילדים הכי קטנים משתי המשפחות: האם נלך לירושלים ?

(ישנה אמונה שילדים קטנים הם דוברי אמת, וכי כל מה שהם אומרים עתיד לקרות, מייחסים להם כוחות של נבואה).

תשובתם של הילדים הייתה שונה. אחותי הקטנה, קסה, ענתה שהיא הולכת לירושלים. כששאלו אותה למה היא ענתה "ללבוש מכנסיים". היא הייתה אז ילדה בת שנתיים.

הבן של השכנים ענה שהם לא הולכים לירושלים. המשפחה שלו מאוד כעסה על תשובתו והם אכן נשארו.

אם כך אנחנו עוזבים בלי בת-דודתה של אמי ובלי השכנים. אחרי כל ההכנות מגיע היום בו צריך לצאת לדרך. כולם מסביב מתרגשים, הבטן מתהפכת. עוברות על כולם תחושות אמביוולנטיות מאוד קשות. מצד אחד מאוד שמחים לצאת לדרך לירושלים, ואילו בירושלים גם נתאחד עם כל הדודים וסבתא שעזבו ולא שנפרדו מאתנו. מצד שני אנחנו עוזבים את כל החיים שלנו, החברים והבת דודה, כל ההרגלים, המשחקים.

עכשיו כשאני כותבת את זה אותה תחושה מרגשת ומצד שני כואבת עוברת בי והבטן מתהפכת. הקושי שהיה לי שב אליי ומהמקום בו אני נמצאת עכשיו קשה לי להבין את הכוחות שהיו לנו אז, איך יכולנו לעזוב הכל וללכת אל הלא נודע בלי פחד רק עם האמונה שנגיע לירושלים עיר הקודש, לירושלים אשר כולה זהב, לירושלים בה נמצאים האחים שלנו, לירושלים בה הכל שלום ואנשים אוהבים אנשים, לגן העדן של היהודים. עם האמונה הכל- כך חזקה הזאת יצאנו לדרך. בתדרוך לפני היציאה הוסבר לנו כי אסור לנו להגיד לאן אנחנו הולכים ואם בדרך יעצרו אותנו וישאלו לאן אנחנו הולכים התשובה שעלינו לתת היא שאנחנו הולכים למקווה שבגוג'אם, באזור הדרומי. בגוג'אם יש מעיינות המשמשות כמקווה מקום מאוד מוכר גם לנוצרים וזאת התשובה שאנחנו צריכים לתת לכל מי ששואל.

 ממתינים לעלייה לארץ ישראל. 

לקראת היציאה לדרך כחלק מן ההתארגנות ההורים החליטו לקנות לי נעליים למרות שלא רציתי בכך. בשביל לקנות את הנעליים הוריי לקחו אותי לגונדר, לעיר! את השמחה שחשתי אז קשה לי לתאר כי אף פעם לא לקחו אותי לעיר, רק הביאו לי דברים משם ועכשיו אני קמה בבוקר עם אבא ועם כל הגדולים והולכת לגונדר. בכל פעם שהגדולים הלכו לגונדר אנחנו, הקטנים, רק צפינו בהם בקנאה וחיכינו ליום הזה שגם אנחנו נגדל ונקום מוקדם בבוקר ונצא עם שחר, עם כל הכדים, המחבתות והשמלות שאבא ואמא הכינו, נמכור ונחזור בערב עם השקיעה עם הפתעות לילדים. והנה לפני שממש גדלתי ולפני שהגעתי לגיל בו אני יכולה לסחוב מחבתות או כדים על הראש, אני הולכת לגונדר עם כל הגדולים, אני הולכת לעיר.

בכל ההכנות שלפני ההליכה לעיר בשביל לקנות לי נעליים היה האירוע הכי משמח מבחינתי דאז. וגם ההכנות, הסקרנות והציפייה להגיע למשהו לא מוכר אבל משהו שמאוד מוכר מבפנים והשמחה הגדולה על החלום שמתגשם וקשה מאוד לתפוס ולהבין אותו.

ביום שעזבנו, כל הציוד והאוכל היה על החמורים והסוסים אני לבשתי את השמלה שאבא קנה לי בגונדר, שמלה שמאוד אהבתי ועד היום אני זוכרת אותה והיא חסרה לי. כמובן שנעלתי את הנעליים החדשות שלי, כולם היו נרגשים וגם מפוחדים, נפרדנו מן השכנים, הפרידה מהם ומהבת דודה של אמא שלי הייתה פרידה מאוד קשה, כשנראה כי שני הצדדים לא יודעים לכמה זמן ייפרדו וגם מה יעלה בגורלם. בוכים הרבה ומתנשקים ולא רוצים להרפות מהחיבוק, אך, צריך לעזוב וללכת.

כשעזבנו את הכפר לכיוון גוג'אם, אזור דרומי יותר באתיופיה, היינו שבע נפשות. מכיוון שאחיי הגדולים כבר עזבו עם רוב הרכוש, הצאן והבקר ועוד רכוש שאפשר להשאיר למשפחות שלא יוצאות למסע. אנחנו בני המשפחה מאוד דומים , אותם תווי פנים , אותו שיער כך, שבכפר ומסביב לו תמיד ידעו לזהות אותנו. השיער שלנו הוא חלק יחסית, הוא היה מאוד חלק אפילו עד לסודן.

אני מזכירה את זה מכיוון שגם אם ההורים תדרכו אותנו מה להגיד ברגע שעוצרים אותנו, הגויים ידעו לזהות אותנו ולהגיד מי אנחנו, כשתפסו אותנו הגויים אמרו מיד: "אתם הילדים של מוגס!". ולא יכולנו כל-כך להתחמק ממה שניסינו להסתיר, כי על אף כל מאמצינו תמיד זיהו אותנו. יחסית למספר הנפשות שיצאנו מהכפר זה מעט מאוד אבל על הסוסים והחמורים יש ציוד רב שמעיד על עזיבה של מקום ומחשיד את הסביבה. כשיצאנו התפצלנו, כאשר אבא הולך עם אחותי הגדולה (פרנוס), שעזבה את בעלה כדי לעלות איתנו, מקדימה, אמא עם אחותי הקטנה ואיתי ואחי אללי, הגדול ממני בשנתיים, שהיה בן 9 עם עוד אחות גדולה (תאגנהו).

היה אסור לנו להראות שאנחנו שיירה אחת, שאנחנו מכירים ושאנחנו ביחד. החיילים הגויים שבדרך עצרו את אחי הגדול, בן ה- 9, ותחקרו אותו: לאן אנחנו הולכים, האם אנחנו הולכים לישראל. אמרו לו אתה הבן של מוגס ולא האמינו לו שאנחנו הולכים למקווה. אחותי פרנוס, חולפת על פני אחי הגדול (אללי) ולא עוצרת לעזור לו או לשחרר אותו. לאחר מכן אמא שלי מגיעה ומשחררת אותו, על ידי כך שהיא אומרת לחיילים: "מה אתם רוצים מילד קטן? לא ברור לכם מה הוא אומר לכם?!" ומחזירה אליהם את השאלה: "לאן אנחנו יכולים ללכת?!" מסבירה להם כי הציוד הוא רב מכיוון שאנחנו מתכוונים להישאר שם תקופה אבל היא לא יודעת לאן אנשים הולכים ומבקשת שישחררו אותם ללכת. בינתיים אחותי הגדולה שהתקדמה הגיעה לצומת ושם היא פנתה לכיוון הלא נכון. שם הייתה מוטלת פצצה. ניגש אליה חייל כאשר באותו הרגע היא הייתה בטוחה כי גם אותה עומדים לעצור. מה שהחייל ניסה לעשות זה לכוון אותה לצד השני של הדרך. היא המשיכה מאיפה שהוא כיוון אותה והגיעה אל אבא שחיכה לכולם. מחכה לוודא שכולנו עברנו את החיילים בבטחה וללא תקלות שעלולות היו לעלות בחיינו.

החיילים היו הקושי הראשון במסע שלנו, לאחר זמן קצר פגשנו בדרך בת דוד של אמא שלי וכשרק ראתה אותנו התחילה לבכות כי הבינה שאנחנו עוזבים לישראל. שאנחנו הולכים לירושלים. אותה הדודה יעצה לנו להסתיר קצת את הציוד שלנו ולהמשיך בפיצול ולא ללכת בשיירה אחת. היא בכתה על כך שאמא לא נפרדה מסבא ומכל הדודים וכך היה. לא נפרדנו מסבא והוא גם לא זכה להגיע לארץ ישראל אשר עליה חלם תמיד. מספר חודשים אחרי שהגענו לארץ קיבלנו ידיעה כי סבא נפטר.

בהמשך המסע ניסו מספר פעמים לעצור אותנו בתאי מעצר שהיו שם הדודים שלי וסבתא. אך, הצלחנו לצאת בעורמה מהניסיונות והפיתויים לנוח אצלם, אצל הגויים, והמשכנו במסע. הגויים תמיד פנו אלינו כאילו הם יודעים לאן אנחנו הולכים והם רוצים לעזור לנו, לכן הם מציעים לנו לנוח לשתות ולהמשיך. אנחנו תמיד אמרנו שאנחנו לא יודעים על מה הם מדברים וכי אנחנו לא עוזבים לשום מקום. בדרך הם קראו לנו "בוגדים!" "טיפשים!" על כך שאנחנו חושבים שיהיה לנו טוב ויהיה באמת מי שיקבל אותנו. אבל אנחנו המשכנו עם האמונה שלנו באל. אני לא יכולתי לסבול את הנעליים, אחרי מסע של יום אחד ולכן נתתי לאמא לסחוב לי אותם והמשכתי ברגל, בדרך היא גם אבדה אותם וכך המשכתי את המסע יחפה. אחרי שלושה ימים הגענו לגוגאם, שם כל המשפחה של אבא שלי. ובגואג'ם הצטרפו אלינו 2 משפחות אחיין של אבא שלי עם משפחתו ובן דוד של אבא שלי עם משפחתו. הפעם אנחנו קבוצה גדולה יותר וכך גם הסיכון גדול יותר.

בגואג'ם נשארנו כמה חודשיים ובינתיים אבא ואמא נפרדו מכל המשפחות. אלה שנשארו לא האמינו כמונו שנגיע ופחדו יותר מהמסע, אך אבא שלי היה נחוש בדעתו ואמונתו הייתה חזקה משל כולם. המסע עם שלוש המשפחות היה הרבה יותר קשה, הליכה באזורים בהם יש אריות וחיות טורפות אחרות אשר מסתובבות חופשי, באזורים כאלה ההליכה צריכה להיות שקטה, הליכה על קצות האצבעות היחפות. ההליכה בלילות החשוכים עם עקרבים ונחשים. באחד הלילות, אשתו של אחיין של אבא נעקצה ע"י עקרב ולא יכולנו להמשיך במסע. היא קדחה מחום ובנה כל פעם נעלם הוא פשוט חוזר על הדרך אחורה, וכל פעם נעלם מחדש, הילדים הקטנים חולים, האוכל לא מספיק, אז האימהות והאחיות הגדולות לועסות את מה שיש ונותנות לילדים ולתינוקות. כמובן שכולנו ירדנו במשקל והיינו חלשים. את האישה שנעקצה צריך לסחוב על הגב וגם את בנה אשר בורח כל הזמן צריך לסחוב כדי שלא יעלם ולא נמצא אותו וכמובן את הקטנים שלא יכולים ללכת ברגל.

אחרי מסע של 3 שבועות ברגל, הגענו לסודן. כאשר חלקנו חולים וכולנו צמאים למים ומי שבסדר מאתנו מאוד חלש. בסודן כבר היו הדודים שלנו וכשהם שמעו על הגעתנו לסודן הם באו להזהיר אותנו, ולהדריך אותנו, שלא נגיד שאנחנו יהודים, כי יהרגו אותנו. למעשה אנחנו כבר אמרנו ולמזלנו הסודנים רק צחקו ולגלגו לנועל שאנחנו עושים את המסע המייגע הזה וכי אנחנו מאמינים באמת שנגיע לארץ ישראל, ולא עשו לנו כלום.

מזג האוויר בסודן הוא מזג אוויר שלא הכרנו קודם החום שורף הקור קודר. שתי עוצמות מנוגדות וקשות לגופנו. קיבלנו אוהלים שהגשם שוטף ומעיף את האוהלים אנחנו נשארים בתוך השלוליות והגשם. אין בגדים חמים להתכסות עימם ואין עם מה להתחמם וכך אנחנו מתחילים להיות חולים. האוכל כבר נגמר ובכדי להשיג אוכל צריכים ללכת לעבוד בארץ לגמרי זרה. אחיי הגדולים (גטו ואללי) בני ה- 9 ו- 11 הלכו לעבוד וכל פעם הצליחו לקנות כיכר לחם שאותה חלקנו כולנו. אחרי שתקופה גרנו באוהלים של פליטים בכניסה לסודן עברנו לאזור בו נמצאים כל היהודים וקיבלנו בית, מין טוקול כזה קצת יותר יציב מאוהל . אותו בית שקיבלנו היה הבית אשר כל הסביבה השתמשה בו כמעין "בית שימוש", מקום מזוהם ומלוכלך, מקום שבני אדם לא יכולים לגור בו. אבי עם מעט הכוח שנשאר לו ניקה את המקום מכל זוהמה גידר מסביב וניסה לבנות לנו משהו שמזכיר בית . אחרי העבודה שאבא עשה הבית באמת נראה כמו בית ואפילו יפה יותר ושונה מהבתים האחרים, היה לו את העץ הגדול המפורסם בגודלו ונמצא רק באפריקה כי הוא עץ גדול עם זרועות ענקיות לכל עבר ומסוגל לשרוד בחום גבוה. העץ נזה הוא עץ משמעותי. לפני זה העץ שימש כמקום בו אנשי הצלב האדום שקלו ילדים.

אחותי הגדולה שימשה כמתורגמנית של הצלב האדום, היא ידעה אנגלית והיא הייתה צריכה לעבוד . אמא הכינה מחבתות להכנת אינג'רה ומכרה. הקדרות ועבודות החימר היו מסוכנות גם כן, משום שהסודנים ידעו כי היהודים יודעים להכין עבודות יפות והיו נערכות בדיקות למי יש מחבת מחימר, כמו שאמא הכינה זה היה סממן יהודי שהיינו צריכים להסתיר אותו כל פעם. אמא הייתה בהריון ואחרי מס' חודשים בסודן היא נפלה וחלתה מאוד כל שערותיה נשרו והיא הייתה כולה עצמות וריקה מבשר, כל מה שאכלה הקיאה ושום דבר לא עזר לה. באמצע כל זה היא הצליחה ללדת לבד, אך לא היה לה מה להניק את הילד שנולד. הייתה לנו שכנה טובה והיא נתנה לו מים ואולי חלב אך בעיקר מים. הילד הזה שרד את סודן ממים. גם אבא חלה והיה מרותק למיטה, כך שנשארנו רק הילדים בשביל לתפקד ולשמור על ההורים, אני גם חליתי ורוח הכי חלשה שנשבה העיפה אותי, כי הייתי שלד ועצמות, ובשביל להיבדק הייתי צריכה ללכת מרחקים עצומים ואין מי שילך איתי.

אחותי הגדולה שעזבה את בעלה והצטרפה אלינו למסע, פגשה אותו והמשיכו ביחד. שתי אחיי הגדולים עבדו עם הסודנים, אחותי הגדולה טיפלה בהורים, בתינוק ועמדה כל פעם בסכנות של אונס, לכן הייתה לוקחת אותי יחד אתה בדרכים לא דרכים, עם קוצים ודרדרים בלי נעליים. אחרי 8 חודשיים באותו מקום עברנו לעיר הבירה של סודן משם צריכים להטיס אותנו לישראל, המעבר לעיר הבירה של סודן הרבה פעמים הוא לפי התור ואם מכירים אותך ויש לך קרוב שעובד עם הצלב האדום אז כמובן שלא תישאר הרבה זמן בסודן. הכל מתנהל בסודיות כשאת המעבר עושים בלילה כדי שהסודנים לא ידעו. דוחסים את כולם במשאית גדולה ומושיבים אותנו אחד על השני, צפוף ומחניק, אבל יושבים בשקט מפוחדים אך מאמינים.

בעיר הבירה של סודן הצטרפנו לדוד שלי אח של אמא ועוד קרובי משפחה מהכפר. אך שוב היינו חדשים וגם שם לא היה לנו מה לאכול. בני דודים שלי כבר היו רשומים בצלב האדום שנתן להם ארוחות ואנחנו לא. בני הדודים שלי הגניבו לנו אוכל מידי פעם, ארוחות וזה למעשה מה שהחזיק אותנו. כל המבוגרים היו חולים מי שהחזיק מעמד ויכול לעבוד קצת היו הילדים. אחרי חודש שישבנו עם הדודים הגיע הרגע לעלות לישראל. גם הרגע הזה קורה בלילה אנחנו מגיעים למקום ריכוז ועולים משפחות משפחות לפי התור ולאחר הקראת שמות. השקט והמתח עד שקוראים לכל משפחה הוא שקט חותך עצמות. לפני העלייה למטוס עובדי הצלב האדום ומי שמנהל את העלייה למטוס זורקים את כל החפצים שיש לנו, חוץ מהבגדים שעלינו שום דבר לא עלה אתנו.

הגענו לארץ עייפים, חולים, רזים, כאשר חלקנו לא ממש מזהים את עצמנו. כבר מהמטוס ראינו את האורות של תל-אביב דרך החלונות והייתה שמחה כל-כך גדולה בליבנו, כך שלא חשנו את הכאב והרעב הפיזי 

העשרה

יהדות אתיופיה: "יהדות אתיופיה הוא שמן של כלל הקהילות היהודיות בשטח אתיופיה של היום. היסטורית שם זה הוא אחד מכינוייה המקובלים של ביתא ישראל. בשטח הפדרציה האתיופית התקיימו ומתקיימות מספר קהילות יהודיות שהחשובה והגדולה שבהם היא ביתא ישראל או בשמה הנוסף "יהדות חבש".

גוג'ם: "בגוג'ם חיו קהילות יהודיות משך זמן רב, אך אלו לא נחקרו לעומק.‏ באיגרת רבי אליהו מפירארה מתחילת המאה ה-15 מוזכר "נהר גוזן" כנהר שעובר ביישובי ביתא ישראל.‏ שם הנהר "גוזן" הגיע, ככל הנראה, מהשם "גוזם" שהיה שמו של האזור בתקופת הרב.‏[3] הנהר המוזכר הוא ככל הנראה הנילוס הכחול או אחד מיובליו הזורמים באזור.

עליית יהודי אתיופיה: "ל-פי המסורת של הקהילה היהודית באתיופיה – "ביתא ישראל" – מוצאם של יהודי אתיופיה משבט דן ועל-פי מסורת זו, בתקופת התפלגות הממלכה בישראל – אחרי מות המלך שלמה – החליטו בני דן לא להיות חלק מן הממלכה המפוצלת** והעדיפו לצאת מן הארץ. הם יצאו למצרים, ומשם פנו דרומה, לאורך הנילוס, וכך הגיעו לאזור סודאן ואתיופיה של ימינו.

לפי דעה אחרת, יהודי אתיופיה הם צאצאים של מהגרים יהודים ממצרים או מתימן שנדדו דרומה והגיעו לאתיופיה."

מתוך

http://www.ravdori.co.il/stories/