בוזאיו

ספרי לי על עצמך

קוראים לי בוזאיו.  אני בת 28, מורה לחינוך מיוחד. עשיתי תואר ראשון בספרות וחינוך מיוחד בבר אילן. אנחנו 6 אחים, 3 מהם נשואים. 

יש משמעות מאחורי השם שלי: בוזו זה הרבה, איו זה ראיתי. כלומר ראיתי הרבה. שמות באמהרית בדרך כלל נותנים אותם בעקבות כל מיני אירועים שאנשים חוו. נולדתי באתיופיה, הייתה לי אחות תאומה שבגיל שנתיים נפטרה. באותה תקופה גם סבתא שלי נפטרה, זה היה זמן לא קל למשפחה שלי. בגלל זה שינו לי את השם בגיל שנתיים. אני מרגישה שזה שם עם הרבה אחריות.

 

תוכלי לספר לי קצת על הילדות שלך באתיופיה?

אני זוכרת את הבית שלנו שאבא שלי בנה, אני זוכרת שהרגשנו אפליה חשבו שאנחנו מחזיקים מעצמנו בגלל שאנחנו יהודים, אז אני זוכרת קללות ויחס משפיל. 

 

איך עליתם לארץ? מה היה התהליך?

עלינו בשנת 2000, כשהייתי בת 8.

לעלות לארץ תמיד הייתה אחת השאיפות שלנו. לפני שקיבלנו החלטה אחי הבכור יצר קשר עם המשפחה שעלו לארץ הרבה לפנינו, בשנות השמונים. בשביל זה הוא היה צריך ללכת עד לאדיס אבבה שזו העיר הבירה בגלל שהכפרים לא היו מפותחים, לא היו טלפונים. הוא התקשר אליהם, חזר אלינו והחלטנו שאנחנו עוזבים. 

ארזנו את הדברים, הלכנו ברגל עד שהגענו לתחבורה ציבורית והגענו לגונדר. מגונדר עברנו לאדיס אבבה שם היינו שנה וחצי . למדנו שם בבית ספר שמיועד רק ליהודים. 

כשהגענו לארץ היינו במרכז קליטה בקיבוץ קרמים בבאר שבע. היינו שם שנה, אחרי זה עברנו למבשרת ציון שם נשארנו 4 חודשים-חצי שנה.

אחרי זה רכשנו דירה בראשון לציון, אנחנו מתגוררים פה עד היום. 

 

למה בחרתם לעלות לישראל?

תמיד רצינו לעלות, זה היה רק עניין של זמן. זה היה החלום. אנחנו יהודים וידענו שזה המקום שלנו, אנחנו תמיד היינו מאד ציוניים. סבתא שלי, לפני שהיא נפטרה אמרה לאמא שלי ''אני יודעת שאני הולכת להיקבר בכפר הזה, אבל אתם עוד תזכו להגיע לארץ ישראל''. אז זה תמיד היה חשוב בשבילנו.

 

איך הייתה ההתאקלמות בארץ? 

בגלל שהייתי קטנה לא הייתי באולפן, ישר אחרי שעלינו שמו אותי בבית ספר ישראלי. הייתה מורה חיילת שעזרה לי. היא הייתה מוציאה אותי מהשיעורים ולימדה אותי לקרוא ולכתוב. בגלל שהייתי קטנה, הקליטה שלי הייתה נורא טובה אז למדתי מהר עברית. 

 

האם כשהגעתם לארץ היה תיאום בין מה שחשבתם שיהיה למה שראיתם בפועל?

היו המון ציפיות והייתה גם אכזבה גדולה. תמיד שמענו על בית המקדש, חשבנו שהמשיח מחכה בארץ. אז (באתיופיה) זה היה נראה לנו נורא מציאותי אבל כשהגענו הבנו שזה לא בדיוק ככה. למרות כל האכזבה לא היה רגע שאמרנו שנחזור לאתיופיה. אנחנו פה כדי להישאר.

 

האם את מרוצה כיום בארץ? יש יתרונות או קשיים מסוימים?

אני מרוצה שאני בארץ, זה היה ממש חלום שהתגשם. אחת הבעיות הבולטות לדעתי זאת הבעיה של השפה, ההורים שלי נורא מתקשים עם העברית. אני ועוד הרבה כל כך השתלבנו בחברה הישראלית ובגלל זה שכחנו איך לתקשר עם המשפחה הגרעינית שלנו. נוצר איזשהו נתק בין ההורים והילדים