לקראת חג הסיגד

דיון במקורות החג ובמשמעותו בימינו

בכ"ט במרחשוון יציינו יוצאי אתיופיה את חג הסיגד המסורתי. בשיעור זה נדון ברלוונטיות של הסיגד לקהילת יוצאי אתיופיה בפרט, ולחברה הישראלית בכלל.

יעל גרוס רוזן

מטרת הפעילות

  • היכרות עם מקורות החג

  • דיון במשמעות החג בימינו

  • דיון בשאלה: האם חג הסיגד הוא חג לאומי או חג מיוחד ליהודים יוצאי אתיופיה?

מהלך הפעילות

מבוא

הסיגְד, שמו העממי של חג המֶהֶללַה (=תחינה) הנקרא גם "עמתה סו", הוא אחד מחגי ומועדי ביתא ישראל הייחודיים לקהילה. החג חל בכ"ט בחודש תשואן (כ"ט בחשוון), חמישים יום לאחר יום הכיפורים, והוא יום של צום, טהרה והתחדשות. זהו חג עלייה לרגל, שבמרכזו טקס חידוש הברית בין העם לאל. בטקס נקראים קטעים מן האורית [=התורה] וברכות ותפילות לגאולה. הטקס נערך בראש הר גבוה, כסמל להר סיני, ומנהלים אותו כוהני הקהילה. ההשראה למנהגי החג לקוחה מן התנ"ך, שם מתואר מעמד דומה שקיימו עזרא ונחמיה בימי שיבת ציון. משמעות המילה "סיגד" היא סגידה והשתחוות. בגלות אתיופיה נהגו ביתא ישראל לקיים את טקס העצרת בראש הר. בישראל התקבל המנהג לחגוג את הסיגד בטיילת ארמון הנציב המשקיפה אל הר הבית, בנוכחות בני העדה ואישי ציבור. טקס שני מתקיים ברחבת הכותל. ב-2008 התקבל בכנסת חוק הקובע את הסיגד כיום חג רשמי של מדינת ישראל וכיום בחירה.‏

חלק א: פתיחה

את השיעור מומלץ לפתוח בהסבר קצר על מקור החג ומנהגיו, וללוותו בצפייה בדברי הברכה של ראש הממשלה בנימין נתניהו לרגל חג הסיגד תשע"ב. אפשר לשאול את התלמידים האם שמעו בעבר על חג הסיגד? האם חשוב להם להכיר אותו? ולבסוף, האם הם מסכימים לדברי נתניהו, שרואה חשיבות בהכרה בחג הסיגד כחג רשמי במדינת ישראל? האם זהו חג של כלל האוכלוסייה, או רק של יוצאי אתיופיה?

ברכת ראש הממשלה בנימין נתניהו לחג הסיגד תשע"ב

חלק ב: דיון במליאה

דני אבבה, עיתנואי ישראלי חילוני יוצא אתיופיה, תהה לגבי הרלוונטיות של החג לבני הקהילה הממשיכים לציין את חג הסיגד בדיוק כפי שנהגו לעשות זאת באתיופיה, טרם עלייתם ארצה (מתוך אתר בית אבי חי):

האם נגזר עלינו להתפלל גם מפה לשם? איני חושב שיש לבטל את הסיגד על כל חלקיו, אך יש לערוך חשבון נפש לגבי המתכונת הנוכחית שלו. לחג היו שלושה מרכיבים מהותיים: החשש הממשי שבני הקהילה ינטשו את דרך התורה ויתנצרו, חשש מהתבוללות והכמיהה לשוב לארץ ישראל. הגשמנו את שיבת ציון וגם החשש מהתבוללות אינו קיים עוד. אם כן, מדוע אנחנו ממשיכים לעלות אל ההר ולדקלם את אותם פסוקים, שנדמה כי אבד עליהם הכלח?

החג הזה היה יכול לשמש לנו קרש קפיצה להפצת ההיסטוריה שלנו, כיהודים שחורים ושונים. אך מאז עלייתנו ארצה לא השכלנו לגייס אותו לטובתנו, אלא הסתגרנו בד' אמותינו. אני חושב שיש להפוך את החג לסוג של מימונה לבני העדה, כמו זו של יוצאי צפון אפריקה. אנחנו צריכים לחזק בחג הזה את ההיבטים החברתיים, ולא להבליט את הנושא הדתי – שכבר אין בו צורך ממשי. מנהיגי העדה חייבים להבין שהדרת הציבור הלא אתיופי מהסיגד שוחקת אותו והופכת אותו ללא רלוונטי. יוצאי אתיופיה שנולדו כאן אינם שונים בהתנהלותם משאר הישראלים, ולכן אנחנו חייבים לעזוב את ההר. אסור לנו להמשיך להתבודד עליו, כי אין מנוס אלא למצוא דרך רלוונטית לשמר את החג לדורות הבאים. במתכונתו הנוכחית הוא עתיד להישכח מהר משאנחנו מתארים לעצמנו.

לאחר קריאת הקטע מומלץ לדון במליאה בשלוש שאלות:

  1. מהו הסיגד עבור הדובר? האם הוא מנסה להוביל מהלך של שינוי בתרבות של קהילת יוצאי אתיופיה או לשמר את התרבות הקיימת?

  2. הציעו תשובה אפשרית לשאלה של אבבה: "מדוע אנחנו ממשיכים לעלות להר ולדקלם את אותם פסוקים?".

  3. כיצד עשוי חג עדתי, כמו חג הסיגד, לסייע לקליטה של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלי

חלק ג: לימוד מקורות בקבוצות

כעת נחלק את התלמידים בכיתה לשלוש קבוצות. לכל קבוצה נחלק דף ובו אחד המקורות (להדפסת דף מקורות לחצו כאן), ונבקש מחבריה לדון בשאלות המנחות המופיעות בסמוך לקטעי הקריאה, ולהציע תשובה לטענה שהעלה אבבה בקטע שקראנו.

כחלק מתפקידי התבקשתי ללמד סטודנטים אתיופים על הסיגד ולהצטרף אליהם לנסיעה לירושלים. הפעם לא יכולתי להתחמק מלהבין מדוע החג חשוב כל כך לבני הקהילה. ביקשתי מסבי שיסביר לי כיצד הוא מבין את החג, והוא אמר לי דבר מקסים ששינה את תפישתי: "יום הכיפורים הוא הזדמנות לכפר על עוונותינו מול אלוהים ובני האדם ולקוות שהשנה נתנהג יותר טוב למען עצמנו והחברה. בסיגד אתה מחדש את ברית אברהם אבינו עם האל, ומחדש את מעמד הר סיני – כאילו היית שם באמת. מדי שנה אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו מול מי אנו עומדים ובזכות איזו ברית אנחנו חיים".

מאז שסבי אמר לי את הדברים האלה, הבנתי שהסיגד הוא יותר מחג דתי. מאז אני עולה לירושלים מדי שנה, כי עבורי הסיגד הוא הזדמנות לחדש את מעמד הר סיני, לחשוב מחדש על הבריתות ועל ההסכמים שקיבלתי בחיי – ביני לבין עצמי, ביני לבין סביבתי וביני לבין אלוהים – ולקבל על עצמי בריתות חדשות. כשאני מתבוננת באלפי אנשי הקהילה המלווים את הקסים- כהני הקהילה שנושאים את האורית אל פסגת ההר, מקשיבים בדממת קודש לפסוקים ועונים בתפילה, אני חשה התרוממות רוח ואת השכינה השורה עלינו ומקבלת את תפילתנו

פנינה גדאי אגינהו – אתר בית אביחי

שאלות מנחות:

  1. האם יש לחג הסיגד משמעות כלשהי לציבור החילוני, לתפיסת הדוברת ולתפיסתכם?

  2. הדוברת מדגישה במיוחד את מושג הברית. אילו בריתות אנו כורתים בחיי היומיום שלנו, וכיצד עשוי חג הסיגד להשפיע על מחויבותינו לבריתות הללו?

  3. אילו מעגלים חברתיים באים לידי ביטוי בסיגד ע"פ הדוברת (או סבה)? האם לתפיסתה יש לחג משמעות מיוחדת לציבור החילוני?

הקסים, כוהני הדת, נמצאים בעין הסערה של הסיגד. הם, שניהלו את הטקס באתיופיה, שמרו על החג ההיסטורי ושילמו באתיופיה מחיר כבד על יהדותם, לא מוכרים כיום על ידי הממסד הרבני. קס סמאי אליאס מראשון לציון מעדיף להסתכל על חצי הכוס המלא. "הסיגד היום קיבל עבורי משמעות נוספת", הוא מספר. "אני רואה בו גם יום של גישור ומנוף להשתלבות בחברה הישראלית. זאת מסורת של הקהילה האתיופית, שהיא יכולה לשתף בה את העם היהודי בארץ".רעיון הגישור מניע גם את ההנהגה של הקהילה האתיופית. בשנת 2008 הוכרז הסיגד על ידי הכנסת כחג ישראלי. המשמעות היא, בין השאר, היותו יום חופש (יום בחירה) וקיום פעילויות בבתי הספר בארץ סביב הנושא – ניצחון חלקי להנהגה האתיופית, שיזמה את המהלך.

"…ב-2007, האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה פנתה לרבנים הראשיים בבקשה להפוך את החג לחג של כלל עם ישראל, כדוגמת חג פורים, שהחל בקהילה יהודית בארץ מסוימת וקיבל תוקף בכלל עם ישראל", אומר מספין. עד כה, המהלך הזה לא צלח

יעל גרוס-אנגלנדר 2009

שאלות מנחות:

  1. מי אחראי לקירוב החברה הישראלית (הוותיקה) לסיגד? העולים או הקולטים?

  2. כיצד הייתם ממליצים לקהילה להפיץ את בשורת החג?

באתיופיה החלו ההכנות לחג ימים רבים לפניו כאשר התושבים היהודיים שגרו בכפרים נידחים התקבצו לכפרי היהודים שהיו סמוכים להר עליו נחגג הסיגד. יום הסיגד עצמו היה יום צום. כולם קמו השכם בבוקר, טבלו בנהר ולבשו בגדי חג. ה"כוהנים" היו מוליכים את ה"אורית" (ספר התורה האתיופי) תוך כדי שירה והנשים השמיעו קולות שמחה. ספר האורית צעד בראש שיירה שעלתה במעלות ההר. חלק מן העולים אל ההר נשאו על גבם או על ראשם אבן שסימלה את ההכנעה לפני ה' ואת הרצון לבקש סליחה על חטאים. החג כולו יצר תחושה של אחדות ושל ביטחון. הרי זו הייתה מטרתו: ליצור פיוס בין אנשים, לשבור חומות ומחיצות המפרידות בין אדם לאדם ובין כפר לכפר.

ברצוני לקחת את הרמת האבן על הכתף כאות וכסמל להכנעה לפני הא-ל ולשאול: עד כמה אנו מסוגלים היום להכניע עצמנו לפני הזולת? עד כמה אנו רוצים ומצליחים להבין את השני? …כיצד אפשר לקחת חלק בעולמו של הזולת מבלי לאבד את עצמיותנו? כיצד נוכל לפתוח את שערי הלב, את שערי היישוב ואת שערי בית הספר מבלי לפחד כי נאבד משהו משלנו? דוגמה טובה לכך נמצא בסיפור על הרבי שנהג לקבל במשך כל היום זרם של חסידים. יום אחד פונה אליו השמש בשאלה: "מדוע אתה כה מזיע בקבלך את פני האנשים?" ענה לו הרבי: "בכל פעם שאני נפגש עם אחר עליי לפשוט נפשית את בגדיי וללבוש את שלו כדי שאוכל להבינו באמת. וכך אחד אחרי השני. על כן אני מזיע".

זאת תחושתנו בחג הסיגד מאז ולתמיד. תחושה שכל אחד צריך לפשוט את בגדיו וללבוש את בגדי חברו כדי להבינו. כולנו זקוקים לאותה אבן המונחת על הראש כאות וכסמל להכנעה לפני האל. עלינו להופכה לראש פינה של יצירת חיבור והבנה בין אנשים שונים מכל הכפרים ומכל העדות.

הרב ד"ר שרון שלום

שאלות מנחות:

1 . מה דורש הכותב מבני קהילתו , ומה הוא דורש מהחברה הישראלית כולה ?

2 . איזו הזדמנות מזמן חג הסיגד לתפיסתו ?

חלק ד: דיון מסכם

כעת נחזיר את התלמידים לדיון מסכם במליאה, ונשאל האם בדומה לראש הממשלה, גם הם רואים את חג הסיגד כחג לאומי, מדוע? נוכל גם לדון בשאלה כללית יותר: איזה מחיר עלולה קבוצה מסוימת באוכלוסיה הכללית לשלם כאשר היא בוחרת לשמר מסורות ייחודיות לה, ומהם היתרונות שבשימור מהסוג הזה?

סיכום

לסיכום השיעור אפשר לצפות בסרטון הממחיש היטב את הקשיים שחווים בני הקהילה האתיופית בניסיון להשתלב בחברה הישראלית וגם לשמר את תרבותם המסורתי

נוסעת אל עצמה - אסתר רדא

https://tarbutil.cet.ac.il