"חוסן בהגירה": מבט עמוק ולא ממסדי על כשלי הקליטה של יהודי אתיופיה

ספרה של שלי אינגדאו-ונדה בוחן את חוויותיהם של צעירים וצעירות שהשתתפו במסע לישראל, מציף טראומות מנקודת מבט אישית ומבקר את הגישה הפטרונית-גזענית של החברה לקהילה

בציור פיוטי ונוגע ללב שבמרכזו חסידה צחורה גוועת אחוזה בידיים כהות עור, מבטאת הציירת נירית טקלה את יחסה לכשל הקליטה של יהודי אתיופיה בישראל. טקלה עלתה ב"מבצע שלמה" ב-1991 ומשתייכת לדור צעיר של אמניות בנות העדה הפועלות בארץ. את העומק הכואב שעולה מהציור מבטאת במלים שלי אינגדאו-ונדה בספרה "חוסן בהגירה - הסיפור של יהודי אתיופיה בישראל", שראה אור באחרונה. הוא מוגש לקוראים כאותה חסידה גוועת האחוזה בידיים כהות עור

"חוסן בהגירה" הוא ספר חשוב המבוסס על ממצאי מחקר שערכה הכותבת באוניברסיטה העברית ב-2010. אינגדאו-ונדה, דוקטורנטית לעבודה סוציאלית וחברה ב"חממת נבט" למחקר מודע הקשר, חקרה את החוויות והזיכרונות של 20 צעירים יוצאי אתיופיה (סטודנטים, אקדמאים, אנשי עסקים, פועלים ועקרות בית), שהיו ילדים כשהשתתפו במסע לישראל - מה הם זוכרים, כיצד הם תופשים את השתלבותם בארץ, את הקהילה האתיופית, את מדיניות הקליטה ואת זהותם כאנשים בוגרים.

כשאינגדאו-ונדה חוזרת אליהם, בסמוך לפרסום הספר, היא מגלה שחלקם הרחיבו את השכלתם ושדרגו את תעסוקתם, אך אחרים הידרדרו. ארבעה גברים התמכרו לאלכוהול ולסמים, שלושה פשטו רגל, אחד נמצא בגמילה, אחד הומלס ושניים מתמודדים עם הפרעה נפשית שהתפרצה שנה לאחר שנערכו הראיונות. פרט לשני מרואיינים שרכשו דירה, כולם ממשיכים להתגורר בשכירות עם הוריהם.

בשנות השמונים עזבו כ-20 אלף מיהודי אתיופיה את בתיהם על רקע חילופי השלטון במדינה והידרדרות מעמדם. הם יצאו למסע ממושך שמטרתו הגשמת חלום עתיק יומין - עליה לישראל. לפני שהובאו לארץ נאלצו ללכת ברגל דרך ארוכה לעבר סודאן ולשהות שם במחנות פליטים במשך שנה עד שנתיים. עינויים, מאסרים, תקיפות, מעשי שוד, צמא, מחלות ומוות והיו מנת חלקם. כחמישית מהיוצאים למסע, כ-4,000 איש, לא שרדו. סיפור המסע של הקהילה מקפל גם את סיפורה האישי של אינגדאו-ונדה שהיגרה מאתיופיה לישראל ב-1984. בפתח ספרה היא חולקת עם הקוראים את זיכרונותיה מכפר הולדתה מצ'ה ואת המסע שעשתה דרך סודאן.

סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה סופר לאורך השנים מפי עטם של כותבים ילידי הארץ, הנמנים על החברה הקולטת, בעלי ראייה ממסדית, שעיצבו את העליה כמעין "סיפור הצלה של קהילה שחולצה מעוני". כותבים אלה העצימו את ההרואיות של המוסד והצבא והתעלמו מחלקם של בני הקהילה האתיופית בפרשה. ספר זה מספק מבט שונה מנקודת מבטה של מי שעשתה את המסע ומביאה את קולם של בני קהילתה.

חיכיתי תקופה ארוכה לספר כזה, בו החוקרים הם בני הקהילה האתיופית ולא כאלה בעלי השקפה ממסדית פטרונית שאינם משתייכים לקהילה אלא מנכסים את קולה. אינגדאו-ונדה מגלה לקוראים שבין משתתפי המחקר ניכר שוני ביחס לזיכרון הקולקטיבי - חלקם אינם זוכרים את המסע ואינם מדברים עליו, אחרים בוחרים לדבר עליו למרות מיעוט הזיכרונות וחלק אחר זוכר בפירוט רב. המאפיין הבולט ביותר בחלוקה זו הוא המגדר: הגברים בדרך כלל זוכרים את המסע ביתר פירוט ובוחרים לדבר עליו.

 

לעומת זאת, רק כמחצית מהנשים זוכרות היטב את המסע. האם הזיכרון נמחק בשל הטראומה הקשה? ואולי שכחת המסע מבטאת דווקא חוסן ואת הרצון העז להיקלט? איזה שימוש עשתה החברה הישראלית הקולטת במסע הזה ואיך הוא מוצג בקהילה האתיופית? אלה השאלות שאינגדאו-ונדה מציפה בספרה. 

מהמחקר עולה התחושה שהמדינה אינה מתייחסת במידה מספקת למסע, לסבלם ולגבורתם של יהודי אתיופיה, אינה מעריכה את המאמץ וגם מטילה ספק ביהדותם. המשתתפים תיארו את המפגש הראשון עם הקולטים כהגשמת החלום הציוני, כמפגש שבו שני הצדדים הביעו תקווה וחום. אך במבט עמוק יותר, המדיניות שננקטה בקליטת עולי אתיופיה היא שעתוק של כשלים שבוצעו בקליטת העולם מארצות ערב. את המחדל הזה היטבה לזהות ד"ר אסתר הרצוג, שהצביעה על הגישה הביורוקרטית שאימצה המדינה ביחס ליוצאי אתיופיה, האופן שבו יצרה מצבי תלות וגרמה לשוליות חברתית וכלכלית. הקווים המנחים של מדיניות קליטת יהודי אתיופיה לא התבססו על ידע מעמיק על אודות הקהילה וצרכיה, לא נכללו בהם חשיבה מעמיקה ולא נערכה בדיקה של המאפיינים הייחודיים של כל אחת מהעליות

משתתפי המחקר ציינו עוד שמדיניות הקליטה ביטאה אמירה שיש לחנך את יהודי אתיופיה ואי אפשר לסמוך על יכולתם להתמודד בעצמם עם המציאות החדשה. אין מחלוקת בקרבם שהיה מקום לתהליך סוציאליזציה וצורך לגשר על פערי תרבות, אולם הם טוענים שהתהליך היה צריך להיות קצר וממוקד ומלווה במתן כלים פרקטיים לשילובם בחברה. ביקורת מוצדקת נמתחת על מדיניות "פרוייקטים ותעשית הסיכון" שקיבעה את דימויה של הקהילה בידי הממסד ועמותות כטעונת טיפוח מתמיד ופאסיבית תוך ניצול העניין לגיוס כספים שריפד את כיסי העמותות ולא הגיע לבני הקהילה עצמה.

יוצאי אתיופיה חיים בישראל מזה כארבעה עשורים. משתתפי המחקר ציינו שעל אף שרבים מבני ובנות הקהילה פילסו את דרכם בחברה בהצלחה רבה והגיעו להישגים מרשימים - אין זה המצב של כלל הקהילה. כלומר, קליטת הקהילה נכשלה בכללותה וההצלחות הן אישיות בלבד. שוב ושוב עולה כי ההצלחה של בני הקהילה היא פרי כוח רצון, מאמץ, השקעה אישית וחוזק נפשי ולא בזכות מדיניות. שוב ושוב מהדהדת בספר השאלה כיצד הפכו ותוייגו אנשים עצמאיים, בעלי חזון, שהגיעו לישראל עם ברק בעיניים לאחר מסע טראגי וכואב לפאסיביים ושבורים בעיני הממסד

פרק מיוחד בספר מוקדש להתמודדות עם הגזענות. משתתפי המחקר תיארו תופעות של גזענות על בסיס יום יומי, גלויה וסמויה, ממסדית וחברתית - ואיך בתוך כל זה סיגלו לעצמם דרכי התמודדות אישיות. כך לדוגמה אומרת אוריה, בת 33, נשואה ואם לשישה, מטפלת בוגרת לימודי תעודה, שעלתה בגיל 10: "כשבאנו מאתיופיה, כל הדרך ברגל, סבלנו... ילדים מתו, זקנים לא שרדו וכל המאמץ להגיע לארץ הקודש. החלום היה להגיע לירושלים הקדושה. לא תיארנו לעצמנו שיקבלו אותנו ככה. אף אחד לא חשב בכלל שתהיה גזענות, שיהיו אפליות... לפעמים את מרגישה לא שייכת לארץ. אני אישית לפעמים אומרת 'איזה באסה שבאנו לארץ'... כשהחברה לא מקבלת אותך אז את מרגישה בודדה כזאת וזה עצוב וזה כואב"

חייהם של יהודי אתיופיה בישראל מאופיינים במחאות שהחלו מיד עלייתם לארץ והובלו בעיקר על ידי דור המבוגרים של הקהילה - מחאה נגד הטלת הספק ביהדותם, פרשת הדם, מחאות שנועדו להביא לעליית קרוביהם שנותרו באתיופיה, מחאה נגד מערכות החינוך שסירבו לקלוט ילדים יוצאי אתיופיה, מחאות נגד ערים שלא רצו לקלוט שכנים יוצאי אתיופיה. ב-2015 פרצה מחאה מטלטלת שהפעם הובלה על ידי צעירי יוצאי אתיופיה. המחאה פרצה על רקע פרסום תיעוד של שוטר המכה ללא הצדקה חייל ממוצא אתיופי, דמאס פיקדה, לעיני שוטרים נוספים שלא מונעים זאת. באחרונה ניצתה מחאה כנגד הירי משולח הרסן של שוטר ביהודה ביאדגה, פגוע הנפש, בן הקהילה האתיופית, וטיוח הנושא על ידי כתבי המשטרה בגופי התקשורת המסורתיים שמיהרו לדברר את המשטרה.

ספרה של אינגדאו-ונדה מצטרף לסרטה היפה והפיוטי של עלמוורק דוידיאן, "עץ התאנה". הוא מתנער מחווית ההגירה הציונית-הירואית ומציג מבט עמוק ועשיר על החיים באתיופיה טרם העלייה ומתווסף למכלול היצירה הגועשת והתוססת בשדה האמנות שמובילות יוצרות כדוגמת טקלה, טגיסט יוסף-רון, מימי טסמה-סיבהו, זווידתו יוסף-סרי ודנה ביטאו-יוסף. זהו קול של דור צעיר שמבטא את המחאה במחקר ובשדה האמנות וחשוב להקשיב לו.

"חוסן בהגירה - הסיפור של יהודי אתיופיה בישראל", מאת: שלי אינגדאו-ונדה

https://www.haaretz.co.il/blogs/veredlee/BLOG-1.7307072

דיון מסכם

בעבודה זו בדקתי את חוויות ילדים בעלייה לארץ דרך סודאן ובעיקר את השפעות של השהות במחנות פליטים ואת השפעות תקופה זו על החיים הבוגרים ואת הדילמות שמעורר נושא העלייה. החלום שמלווה את עם ישראל דורי דורות ליווה גם את יהודי אתיופיה במשך אלפיים שנות גלות. החלום על ירושלים בעיקר הוא זה שהניע אותם לקום לעזוב הכול וללכת בהזדמנות הראשונה שהבינו שיש דרך. לעלייה דרך סודאן השלכות רבות על אנשיה באופן ישיר ועקיף. העלייה ונסיבות העלייה והקליטה בארץ, השפיעו קשות עד כדי כך שילד שחלם נישאר בסוף בלי תיקווה ובלי חלום. נישאר בעיקר עם עצב וכאב על מה שקרה במהלך המסע לארץ ובעיקר על מצב הקהילה. מסע העלייה לארץ בדרכים השונות ובמיוחד העלייה דרך סודאן, הותיר בקהילה כאב רב וצלקות שלא נרפאו עד היום. ההשלכות אלו מתעצמות כאשר מדובר בילדים. הילדים, למרות שלא שיתפו אותם באופן ישיר, הם שמעו, חלמו ונתנו לדמיון של ילדים לתאר את ירושלים כמקום הכי טוב בעולם. שי שהיה עד למראות הקשים והטראומתיים, כואב את הקורבנות שנפלו בסודאן, הוא בוכה על הקורבנות בארץ שהושפעו מהטראומות של סודאן. החלום היה כל כך חזק אצל ילדים שעם כל מפחי הנפש שחוו עדיין הייתה להם תיקווה שהסוף יהיה טוב. ניסיונות העלייה לאוטובוס, העלייה למטוס והשנים הראשונות בארץ מצליחים לעורר שוב את החלום שגווע מכל הטראומות בסודאן.

 הסיפור של שי וילדים נוספים מתארים את השנים הראשונות בארץ כחוויה טובה, אנרגטית של עשייה. אך היו גם ילדים שהמפגש הראשון עם ירושלים שאינה כולה זהב הייתה עבורם אכזבה קשה. ולמרות הכול, הילדים נקלטו בקלות ביחס למבוגרים. המבוגרים הבינו מייד שהחלום על ירושלים שונה מהמציאות שפגשו ולרוב הם שותקים. אצל הילדים ההתפקחות מהחלום מגיע בשלבים שונים. השאלות מתעוררות לרוב בגיל ההתבגרות וההתמודדות אינה פשוטה, וההלם גדול יותר כשהוא מתגלה בגיל מאוחר. מחקרים רבים מראים כי תנאי הקליטה בארץ, ההבדלים התרבותיים והלם התרבות הינם גורמים המשפיעים על הקליטה של עולי אתיופיה בארץ. על פי הראיונות של שי ועדן ניתן ללמוד כי גם המשתנים של גיל, מין, מקום במשפחה, זמן החשיפה והעדות למראות וכן המידה שהחלום תפש מקום 

באתיופיה, משפיע על הקליטה בארץ ועל תפיסת העולם כבוגרים. שי, שהיה מונע מהחלום היה ער לכל המתרחש סביבו וכל פעם מחדש התאכזב מהחלום. כילד הוא חווה התמודדויות קשות של כאב אובדן ואכזבות חוזרות ונשנות. כאשר השיא הוא המוות של סבא שלו ואז בעצם החלום נמוג ומבחינתו זו התשובה הסופית שאין אלוהים ואין ירושלים ואין חלום. עם זאת הצליח להיקלט בארץ והצטיין בתחום המשחק בו בחר לעסוק.

שי שטיפל בטראומות העלייה עם הצטרפותו לקבוצת תיאטרון אתיופי,  הוא טוען כי מניסיונו, הילדים, המתבגרים וההורים שחוו את העלייה דרך סודאן חייבים לטפל בטראומות, לגעת ולדבר עליהם. הוא זועק אל המדינה , ואומר לה לקחת אחריות ולטפל בכל אחד ואחת מבני המשפחה שהיו עדים לטראומות המסע ורק כך לדעתו יוכלו בני הקהילה בארץ לחיות בצורה שפויה. הלל והיימן (1999) אף הם מתארים קבוצה טיפולית של צעירות יוצאות הקהילה.  בקבוצה המטופלות דיברו על טראומות המוות בסודאן שהן עדיין חוות, על הקבורה ללא קבר, על האבל ללא בכי ועל החרדה שיקרה משהו לילדיהן. העלאת הזיכרונות הטראומטיים בקב' לוותה בעוצמות רגשיות חזקות ביותר בצעקות בבכי ובתגובות פסיכוסומאטיות של רעד ואי שקט. הדבר מעיד על כך שטראומות של סודאן משפיעים עדיין בצורה זו או אחרת על העולים. עדן לעומת זאת מתארת את עצמה כילדה שכל נושא החלום לא העסיק אותה במיוחד.

ייתכן שיש לכך השפעות על תפיסתה היום את העלייה והמקום שהוא תופס אצלה כבוגרת. במחנות הפליטים היא מתארת את עצמה כחווה מחלות פסיכוסומאטיות רבות. עיניה שלא רצו לראות, רגליה שלא רצו ללכת ואוזניה שלא רצו לשמוע היו משותקים. רק אחרי שעברה לגור אצל אחותה, לאחר שהסכנה חלפה היא חזרה לתפקד שוב בהדרגה. שם מתארת מצב שהתחילה ללכת כמו תינוק, כאילו נולדה מחדש. עדן בוחרת לקבל את הדברים כפי שהם ולא לגעת בהם. היא מבינה שעברה בסודאן טראומות קשות, אך מעדיפה לא לייחס לכך חשיבות גדולה על החיים שלה כבוגרת. לדעתה, על העולים לקחת אחריות על חייהם למרות כל מה שעברו ולא להפוך למסכנים. היא מציינת כי המסע פיתח אצלה יכולת הישרדות והמחלה הפסיכוסומאטית פיתחה  בה את העין השלישית.  שי מציין כי בגיל 18 נפתח אצלו קודש הקודשים שהדחיק, הקושי ששי דן בו מלמד על קושי עיקרי בשלב ההתפקחות מהחלום- התמודדות של בני הקהילה עם האובדן והכאב שנושאים עמם 23 שנים. על פי טאפט, .(Taft,1977), הלם חברתי, תחושת אובדן, דחיית האוכלוסייה, אי התאמה בציפיות וגילוי בלתי צפוי ומתסכל של הבדלים בין תרבותיים, הינם גורמים ללחץ בתהליכי ההגירה והקליטה. הדבר בא לידי ביטוי בדבריו של שי אשר מתאר את התפכחותו מהחלום כקודש קודשים שנפתח ואז מתעוררות כל השאלות לגבי החלום.

הקושי מתחזק יותר בשל העובדה שהאנשים שעברו את המסע לא קיבלו עדיין את הטיפול המתאים ונמצאים במצב של הישרדות, הכחשה, דיכאון ואבל מתמשך על אובדן יקיריהם, כאב שמתחזק יותר במפגש עם קולטים המערימים קשיים, עם מדינה שלא לקחה עדיין אחריות על טיפול הולם בעולים.  עדן גם היא מציינת שרק בגיל ההתבגרות התחילה לשאול שאלות בהקשר למסע. עד אז שניהם עסקו בהישרדות. מנגנוני ההגנה עזרו להם להדחיק את הטראומות ולהשתלב בארץ. אך למסע ניראה יש השפעות על האנשים הבוגרים שהם. האבסורדים שחוו כילדים בסודאן, המראות והזיכרונות שכואבים, משפיעים על תפיסת עולמם כמבוגרים ועל כלל העולים. שי מתאר את המפגש עם החברה הישראלית כמאכזבת ומערימה קשיים נוספים על אלו של העלייה. דבר המוביל לתסכול כפול. מול ההתרגשות שלו כילד שחום עור, לפגוש את הילד הלבן בישראל, מול החלום על ירושלים שהתעורר מחדש, הוא מתאר גזענות ורוע מצד הקולטים. קוראים להם במילות גנאי כגון "כושים, מחלות, סוג ד' ועוד. אין הם מבחינים בין הפרטים בקהילה כי אם מסתכלים על הקהילה כולה בצורה סטריאוטיפית ללא הבחנה. הסתכלות קולקטיבית ששי שם לב אליה, כאשר לפתע לא יושבים לידו באוטובוס, או מפלים אותו בקבלה לעבודה בגלל צבע עורו. שי רואה עצמו כשגריר של הקהילה האתיופית כלפי הפרנג'י (לבן) . בכל הזדמנות הוא משתמש בעצמו על מנת ליצור חיבור אישי ולהכיר לפרנג' דימוי שונה של אתיופי בשונה מהתפיסה הרווחת. אדגה מציין כי צבע העור שלא היה לו תפקיד כל שהוא באתיופיה, הפך לפתע "למטרד" ובעל משמעות עמוקה בארץ (אדגה, 2003).

בדיעבד שי אומר שהמחנה בסודאן לא היה מחנה פליטים כי אם מחנות ריכוז, מחנה השמדה. ההשוואה של מחנות הפליטים למחנות השמדה באה להעיד על כך שהחלום שלא היה הגיוני, בנוסף עם צירופי מקרים לרעתם של העולים, הביאו את עולי אתיופיה לעזוב את ארצם ולהגיע לארץ בכל מחיר, מחיר שנמשך בארץ שנים רבות. על פי מוניץ ואח' (1994), אין כל סיבה להניח כי בני הדור השני של יוצאי אתיופיה אינם סובלים מהעברה בין דורית של טראומת ההגירה. שי מציין סוגי מחלות שונים שחווים העולים מאתיופיה: צער, אבל, דיכאון וחוויות פוס טראומטיות. הוא מגדיר את מצב הקהילה היום כחווים אי שפיות נצחית, כפועלים מתוך חוויות הטראומה שלא טופלו. הוא מציין שיש קשר בין מקרי הרצח וההתאבדות לבין טראומות העלייה. מחקרים מוכיחים כי נמצא קשר בין הלחץ שמלווה העלייה לבין אובדנות ואשפוזים פסיכיאטריים כתוצאה מדיכאון ופוסטראומה. נימצא קשר גם בין פסיכופתולוגיה בקרב מתבגרים יוצאי אתיופיה לבין תהליכי ההגירה. במהלך המסע ילדים היו עדים לאירועים טראומתיים כגון מוות מחלות, פרידות, רעב ורוע של אנשים, ילדים חיו במשך חודשים ושנים בתנאי לחץ מצוקה וכאב. מסיפורים נוספים של ילדים ניתן ללמוד כי החוויות היו קשות מנשוא ולא הרבה יכלו לשרוד את המסע ואת השהות במחנות. מהסיפורים של שי, עדן ואדגה וסיפורים אחרים של ילדים, ניתן ללמוד על המקום שתפסו ילדים ועל הדילמות הקשות שהתעוררו לאורך המסע. לדוגמא: החבאת כסף בבגדי ילדים, ויתור על חיפוש ילדה שנעלמה, ילדים שהלכו לעבוד, ילדים שהיו עדים למוות של הורים אחים וקרובים נוספים, ראו גופות שלא נקברו ועוד. עם זאת ילדים הפגינו אומץ ותעוזה, למרות הפחד והקשיים הם שרדו. הם דאגו להורים ולמשפחה, עזרו במה שיכלו, סבלו את הצמא והרעב, שתקו כדי לא להיתפס על ידי השודדים בדרך, שיתפו פעולה עם המבוגרים והפגינו בגרות.

נוסף על כך, על הילדים ששרדו את תלאות הדרך והחוויות הטראומטיות של סודאן, מוטלת אחריות בהיבט האישי המשפחתי והקהילתי. הילדים בארץ נאלצים להתמודד עם הזיכרונות מהמראות בסודאן, מגלים מחויבות כלפי הוריהם, ולעיתים אף לוקחים על עצמם תפקיד של מנהיגים ומנסים להוכיח לחברה הישראלית שהם שוווים טובים ואיכותיים. מגלים צורך לשנות את הסטיגמות הקיימות על האתיופים בקרב הקולטים. על פי רואר סטרייר,(2007), ילדים ממשפחות בהקשר תרבותי משתנה עלולים לקבל טיפול והתייחסות בלתי מתאימים הן על- ידי ההורים והן על- ידי אנשי מקצוע.  שי מציין כי ילד שגדל עם כל הטראומות האלה הוא ילד הגודל למראית עין, וגם אחרי שטיפל בטראומות האלה המשימה לא נגמרת ועליו להמשיך לעבוד. אחרי הטיפול בטראומות האלה, הילד הזה הופך לשגריר של הקהילה. שי מדמה זאת ל"מסע צלב של לנסות להוכיח". מסע צלב חיובי בו מנסה לשנות את הסטריאוטיפים והגזענות כלפי הקהילה האתיופית שמתעצמת עם הפרסומים השליליים של התקשורת, דבר המקשה על המסע שלו שעוד לא ניגמר.

במבט לאחור שי מבין שהחלום לא היה הגיוני. הוא מבין שהמחיר היה כבד מידי וכי אף אחד לא לקח אחריות. מלמידה על ההקשר הפוליטי של המסע ניתן להבין שאולי היה אפשר להעלות את היהודים בדרך אחרת. לדעתי השתלשלות האירועים, צירופי המקרים, הפטפטנות של אנשים בכירים מראים על התייחסות לא רגישה ולא מקצועית במיוחד, בעוד אנשים מתים במחנות הפליטים וממשיכים להגיע למחנות ללא הפסקה בדרך לא דרך ובכל מחיר כדי להגשים חלום. חלום שהיום מעורר שאלות רבות: האם המסע לארץ היה שווה? האם העזיבה של הבית והשדות היה נכון עבור העולים בנקודת זמן זו? האם העלייה הייתה צריכה לגבות מחיר כל כך כבד? האם במקרה נתקלו העולים בצרופי מקרים נדירים שגרמו לאסונות כה רבים? הרי היה ידוע למוסדות בארץ כי קבוצה גדולה של יהודים ממתינים בסודאן, בתנאי לחץ ומצוקה קשים ביותר. האם היה נכון להסתפק בקריאה "הביאו לי את יהודי אתיופיה" ובמכתב קצר ולא ברור שהיה צריך לפענח ולנסות למצוא דרכים יצירתיות במשך שנים רבות? שי וילדים רבים שכתבו את סיפור המסע מתארים חלום שלא היה מציאותי אך התגשם. מתארים את המחיר ששלמו ועדיין משלמים בגלל חלום שנרקם מיום שנולדו, אחדים השלימו עם המציאות אחדים בוחרים להתמודד עם המציאות ולהסתכל על חצי הכוס המלאה. אך ברור שהמסע והחלום משפיעים על הילדים המתבגרים, על האנשים הבוגרים ובעיקר על ההורים. מלווים ומשפיעים במודע או שלא במודע וכנראה משפיעים גם על הדור הבא. השאלות מתעוררות בשלבים שונים בחיי העולים וההסתכלות על אותו חלום המשתנה בהתאם להבנה של המציאות. ישנם מחקרים רבים על עלייתם וקליטתם של יוצאי אתיופיה, משאבים רבים, קרנות, תרומות ופרויקטים שונים מושקעים על מנת לטפל בקהילה, אך בפועל, לצד ההצלחות הגדלות עם השנים, מצב הקהילה בארץ עדיין מדאיג מאוד, קהילה שלמה שחלמה נמצאת 30 שנה בהישרדות ובמאבק מתמיד מול ההבדלים התרבותיים והרצון להשתייך.

 

לסיכום  ראיונות אלה יכולים לסייע לאקדמיה לקביעת מדיניות של קליטת יוצאי אתיופיה, ולאפשר הצצה כנה ואמיתית אל עולמו של העולה וחוויותיו. גם לתיאורטיקנים ראיונות מסוג זה יכולים להועיל בהבנה של קשיים שאיתרו ובדרך ביטויים בשטח. תוכניות הטיפול בארץ אינן מותאמות תרבות ודוחקת לשוליים את אותם משפחות וילדים שחוו טראומות בסודאן. ההבנה מראיונות אלה שיש עדיין השפעה ישירה של הטראומות של סודאן על מצב הקהילה בארץ, הדבר מלמד כי יש לבנות תוכניות טיפול מותאמות לתרבות האתיופית ולעזור להם להתמודד עם טראומות העלייה.

נושא הפליטים מסודאן שב בימים אלה לכותרות. פליטי דרפור שמחפשים מפלט בוודאי מעוררים את הזיכרונות של העולים מאתיופיה לסודאן ומזדהים עמם. ארגונים, קבוצות אנשים פרטיים שנושא זה קרוב לליבם, ועמותות מהקהילה האתיופית מסייעים לפליטים אלה. במקום, ישראל של שנת 2007 שלא מעוניינת לתת להם מקלט בארץ. יו"ר הקהילה האתיופית באשקלון, שלמה בלאי, יושב עם הפליטים, עם חלקם מדבר באמהרית, ונזכר בסיפור עלייתו שלו: "זה החזיר אותי למסע שלנו ולכך שגם אנחנו הגענו לסודאן מאתיופיה, והייתי שם ארבעה חודשים. אני רואה אותם, שומע את הסיפורים שלהם - איך הלכו ברגל במדבר, ונזכר בדיוק במסע שאנחנו עשינו לפה. זה עצוב ונורא לשמוע את זה, חלק מהסיפורים מזעזעים. אנו מנסים ממש לעזור להם בכל דרך" (y.net).

 אדגה מוסיף: "כמי ששהה בסודאן הארורה כשנה בגיל 18 וכמי שהסתובב כמעט בכל מחנות הפליטים אליהם הגיעו היהודים ובא במגע עם הקבוצה הזו כעובד במטעות באזור מגוריהם, אני יכול להעיד שהיה לנו המזל להיות פליטים בקרבם. אנשים אלו, שנפלו קורבן לכוחות הגדולים מהם במידה שלא תתואר במילים. קורבנות של ידיים נסתרות ופנים העוטים מסכה עם המון צביעות. כמי שהיה מהגר, חלק מעם שחווה את כל גלגולי השנאה על כל גווניה, חובה עלינו להתגייס לעזרתם (אתר האגודה ישראלית).

 

המלצות יישומיות: יש צורך לתת מענה טיפולי ברמה ארצית לכל אותם ילדים והורים שעברו את המסע, לכל אלה שעלו דרך סודאן, לאלה שלא הצליחו וחזרו לאתיופיה ועלו במבצע שלמה. וזאת על ידי כך שיהיו כלים רגישי תרבות בטיפול בקהילה, תוך למידה וכבוד לייחודה.

 

 

המלצות למחקרי המשך

 1.מחקר אורך בו נבדוק כיצד המסע לארץ נתפס בנקודות זמן שונות בקרב הנקלטים. 2. מהם הכלים המתאימים לטיפול רגיש תרבות בקהילה האתיופית.

3.מהם הגורמים שהשפיעו על קליטה טובה של העולים מאתיופיה ומהם הגורמים המעכבים התאקלמות בארץ?

4.האם בני  הדור השני, ילדי הארץ, מושפעים מטראומות העלייה של הוריהם?

5.האם תפיסת עולמם של העולים במבצע משה שונה מזו של העולים במבצע שלמה?

נימה אישית

אני ומשפחתי עברנו את אותו מסע רגלי:מגורים בכפר יהודי באתיופיה, כיסופים לירושלים של זהב, עברנו את אותם דרכים הדרך לסודאן, סודאן ומחנות הפליטים עם כל האירועים והחוויות הקשות. עבודה זו עוררה בי רגשות עזים תהיות ומחשבות על עצמי משפחתי וקהילתי. שנים עבדתי עם הקהילה ולא ייחסתי חשיבות לסיפור סודאן כמשמעותי במהלך חייהם. ובמיוחד את ההשפעות של המסע על הורי וההעברות הבין דוריות של מסע זה עלינו כילדים.

אימי, להצעה שלי ושל אחיותיי, לעשות טיול שורשים באתיופיה, הגיבה בצורה דרמטית ומפתיעה: "מה פתאום, חס וחלילה", היא אמרה. "אחרי שאלוהים הציל אותי? לא רוצה אפילו לחשוב על זה. אני מרגישה שאם אלך לשם אני לא אחזור בחיים". אמירה זו של אימי והראיונות עם שי ועדן המחישו לי עד כמה נושא זה חי ומשפיע עד היום.

ככותבת מהקילה האתיופית שעברה את המסע, נתקלתי במספר סוגיות בעת הכתיבה, ראשית, פעמים רבות היו מקומות שכתבתי אנחנו, לנו, כמישהי שמזדהה עם העולים בסבלם וכמי שיש לה דעה בנושא. השתדלתי לקרוא לעולים הם ולא אנחנו. נוסף לכך, הרבה מאוד נושאים נראו לי כמובנים מאליהם ולעיתים היה לי קושי בהדגשת נושא זה או אחר על מנת שכל אחד שיקרא יוכל להבין במה הדברים אמורים.

עצם הנושא טעון גם הוא גרם לקושי במהלך הכתיבה, לעיתים צפו  בי רגשות כעס, לעיתים סקרנות, והייתי צריכה להישאר אובייקטיבית ככל שניתן- דבר שלא היה פשוט כלל.

 

דילמה היות ואני מכירה את המרואיינים, זה הקל עליי בתהליך הכתיבה. הם היו זמינים לי מאוד וענו על כל שאלה. שניהם ציינו שאני יכולה לכתוב הכול בשקיפות מבלי להסתיר דבר. עם זאת, הדבר עורר בי מידי פעם חשש שאולי חלקים מסוימים שאכתוב בניתוח לא ימצא חן בעיניהם, או אולי לא יסכימו עם דרך ניתוח הנתונים. הדבר דרש ממני לעשות מאמץ כפול ולבחון את הדברים פעמים רבות על מנת שהניתוח יהיה מדויק ככל האפשר. ההכרות גם עזרה לי להבין טוב יותר למה התכוונו כאשר אמרו מילים מסוימות.  מדוע שותקים בחלקים מסוימים ומתי צוחקים. ועל כל אלה אני מודה להם.

קישור לעבודה הסמינריונית 

http://earlychildhood.huji.ac.il/Multimedia/upl_doc/shelly_dafemda.doc

ביבליוגרפיה

אדגה, א. (2000 ). המסע אל החלום, ת"א- הוצאה עצמית.

 

איציקסון, י', ומינוחין- איציקסון ש'. תהליכי דיכאון הקשורים בעליה ובהגירה והטיפול הקוגניטיבי בהם לפי א. בק. בתוך פסיכופתולוגיה קצרת מועד, הוצאת מאגנס, אוניברסיטה העברית ירושלים,1989.

 

אלבז-לוביש, פ' (2001), "מחקר נרטיבי ביוגרפי בחינוך ובהוראה, בתוך: מסורות וזרמים במחקר איכותני, עורכת: נעמה צבר-בן-יהושע. הוצאת דביר תל-אביב.

 

אריקסון, א' (1950), ילדות וחברה: פסיכולוגיה של האדם בתמורות הזמן, ספריית פועלים, תל אביב.

 

ארליך, ח' סלמון, ה' וקפלן, ס' אתיופיה נצרות, אסלם ויהדות, האוניברסיטה הפתוחה. תשס"ג 2003

 

ארנון-אוחנה י'. (2005),  הגדת יציאת אתיופיה :הנה קם עם ומתחיל ללכת : ילדים כותבים את קורות מסעם הרגלי מאתיופיה דרך סודאן לירושלים. תל-אביב : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשס"ה,

 

בודובסקי, ד' דוד, י' ברוך, ע' ערן, י' (1994). יהודי אתיופיה במעבר בין תרבותי: המשפחה ומעגל החיים. ירושלים: ג'וינט ישראל.

 

בן עזר,ג' (2007) המסע, סיפור המסע של יהודי אתיופיה לישראל בשנים 1997-1985. מודן הוצאה לאור.

 

בן עזר, ג' (1992). כמו אור בכד: עליתם וקליטתם של יהודי אתיופיה, פרק ה', עמ' 72-90, הוצאת ראובן מס, ירושלים 1992.

 

בן עזר, ג' (1989) העלייה מאתיופיה: מעבר ושינוי (חלק א'), בתוך: סקירה חודשית, ירחון לקציני צה"ל, מהדורת אגף הנוער של משרד החינוך  והתרבות (חוברת מס' 3 ).

 

גבתון, ד' (2001). תיאוריה המעוגנת בשדה: משמעות תהליך ניתוח הנתונים ובניית התיאוריה במחקר איכותי. בתוך: נ' צבר בן –יהושוע, (עורכת). מסורות וזרמים במחקר האיכותי. תל אביב: דביר.

 

 

היימן א', והלל, נ'  (1999). לדבר על הטראומות. ירושלים, ג'וינט ישראל.

 

חקלאי, א'. תהליכי גיבוש זהות בקרב מתבגרים יוצאי אתיופיה, תיאוריה ומודל התערבות קבוצתי. 2002. מנהל חברה ונוער-מרכז מידע ארצי.

 

טיאנו, ש. (1997). פסיכיאטריה של הילד והמתבגר. תל  אביב, דיונון.

 

 

יונגמן, ר' (1994). תהליכי התמודדות של סטודנטים יהודיים מאתיופיה בישראל. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. ירושליים: האוניברסיטה העברית.

 

מוניץ, ח., טיאנו, ש., נוימן, מ. (1994). פרקים נבחרים בפסיכיאטריה. תל  אביב, פפירוס.

 

פלדמן, מ'. (1998) יציאת אתיופיה, הסוכנות היהודית לארץ- ישראל.

 

קסן, ל' ושבתאי , מ'.(2005) (עורכות) , "מולועלם", נשים ונערות יוצאות אתיופיה במרחבים, עולמות  ומסעות בין תרבויות, לשון צחה.

 

צבר בן יהושע, נ' (1990). המחקר האיכותי בהוראה ובלמידה. תל-אביב: מסדה

 

קרומר-נבו, מ. וקסן, ל. שיטות לניתוח נתונים איכותניים. (בדפוס).

 

רואר- סטרייר, ד'. (2007), הפחתת הסיכון לילדים בהקשרים תרבותיים משתנים: המלצות להתערבות והכשרה. בתוך: משפחה ודעת כרך ג', משרד החינוך, האגף לחינוך מבוגרים.

 

שומרון,ג'. הביאו לי את יהודי אתיופיה  (זיכרונות  של איש "מוסד") , הוצאת הד ארצי, 1998.

 

שקדי, א'. (2003). מילים המנסות לגעת, מחקר איכותני-תיאוריה ויישום, הוצאת רמות אוניברסיטת תל אביב.

Bagheri, A. (1992). Psychiatric problems among Iranian immigrants in Canada. Canadian Journal of Psychiatry.

 

 

Lipton R.J, Survivor Experience and Traumatic Syndrome in: The Broken Connection.N.Y.Simon&Schuster, 1979.

 

Palgi,P.Caltural components of immigrants adjustment in:Dvid H.F.(ed)Migrattion mental health and community service, Geneva, 1996.

 

Shuval,J.T.(1982).Migration and stress.In:L.Goldberger,S.Breznitz(eds),Handbook of Stress:Theoretical and Clinical Aspects.London ,Free Press.

 

Stein, B.N. (1981). The refugee experience :Defining the Parameters of a field of study. International Migration Review, 15 (3).

 

Taft,R coping with unfamiliar cultures in: weinen neil(ed), studies in cross-cultural psychology,vol.1,London academic press,1977.

                                 

www.iaej.co.il/hebrew/pages/h_history.htm - 32 

http://iaej.co.il/newsite/content.asp?pageid=554

 

http://www.iaej.co.il/newsite/content.asp?PageId=520

 

                                        / /www.org.il -bahalachin  -The Ethiopian jews cultural centr. http:

 

http://noar.education.gov.il/main/upload/newprogram/etiop2.htm    (אדגה, 2003)

 

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3423014,00.html

 

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3080866,00.html