זיכרונות ילדות במחנה

הפליטים –סודאן בדרך לעלייה מאתיופיה לישראל

"החלום שנמוג"

 מאת : שלי אינגדאו 

מהם הזיכרונות שיש לילדים ששהו במחנות הפליטים בסודאן בעליה מאתיופיה לישראל? כיצד הם משפיעים על החיים שלהם כבוגרים? כיצד נתפסת היום אותה חוויה כאנשים מבוגרים. והאם יש הבדל בין נשים לגברים?

מבוא

עולי אתיופיה היוו בארצם קבוצת מיעוט בעלת יחוד ואפיונים משלה. הקהילה מנתה עשרות אלפים שהתגוררו במחוזות שונים ברחבי אתיופיה בעיקר באזור גונדר וטיגרה. ביתא ישראל (בית ישראל) הוא כינוים של יהודי אתיופיה כפי שקראו לעצמם. יהודי אתיופיה נותקו מארץ ישראל ומכל קשר לעולם היהודי בראשית ימי בית שני (ארליך ואח' 2003) היהודים התגוררו בכפרים וקיימו אורח חיים דתי ומסורתי. מבנה המשפחה הינו מסורתי פטריארכאלי, תפקיד האישה היה עבודות בית וגידול הילדים ואילו תפקיד הגבר היה מחוץ לבית בעיקר עבודות חקלאיות. ההיררכיה המשפחתית נקבעת על פי קריטריונים ברורים של גיל וסמכות משפחתית. על פי המחקרים, מוצאם של יהודי אתיופיה הוא מבני שבט דן, מצאצאי עשרת השבטים שהיוו את ממלכת ישראל,  מהגרים יהודים ממצרים צאצאי שארית יהודה, וצאצאי שלמה המלך ומלכת שבא. קהילת יהודי אתיופיה חיו בניתוק מוחלט משאר העם היהודי והתאמצו להחזיק במסורת ישראל תוך חירוף נפש, מאבק ורדיפות ולמרות הבידוד והקשיים המשיכו לחלום על העלייה לציון וירושלים. (בודובסקי ואח' 1994). עוד לפני הקמת המדינה עם פתיחת שערי האוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1924/5 היו חמשה תלמידים  שד"ר נוח משה פיטלוביץ' הביא כדי לתת להם אפשרות להתחנך בארץ ישראל שהייתה עוד בדרך. לבסוף קבוצה זו התחנכה באירופה והיא הייתה לחוד החנית של כל הפעילויות שנעשו למען יהודי אתיופיה עד שלבסוף הועלתה בשנים אחרונות בדרכים שונות, כאשר מסעם דרך סודאןן היה ההרואי והקשה שבין אלה (אדגה, 2003).

בעבודה זו אבחן את החוויות והזיכרונות של ילדים שהלכו ברגל מאתיופיה לסודאן, שהו במחנות הפליטים בסודאן כשנה ועלו לארץ במבצע משה לארץ ישראל. אבדוק את ההקשר הפוליטי והמניעים לעלייה זו, את הקליטה בארץ והשפעות המסע על ילדים אלה כאנשים בוגרים, היום אחרי 23 שנים.

"החלום"

על פי אדגה, בכול תקופת הגלות יהדות אתיופיה החזיקה בשארית כוחה הדל כמיהה וגעגועים לירושלים בצורה שקשה לתאר במילים. על פי עדויות כתובות עוד לפני מעל מאה וחמישים שנה. לדוגמה: מסעו של אבא מהרי עם עוד אלפי צועדים בשנת 1862 שהצעיד קבוצה מבני הקהילה לעבר ים סוף במטרה לחצות אותו כדי להגיע לארץ אבות. היה זה ניסיון נועז שלא הצליח, לחצות את המדבר בהליכה רגלית בדומה ליציאת מצרים כדי לממש את חזון הגאולה (אדגה, 2003).

הגורם שעמד ביסוד המסע יותר מכל היה החלום העתיק של חזרה לארץ אבותיהם (בן עזר, 2007). איש לא גירש את יהודי אתיופיה מבתיהם. להפך, השלטונות תבעו מהם להישאר, ומי שנתפס מחוץ לכפרו הושלך לכלא או נורה. יהודי אתיופיה קמו ועזבו את בתיהם מרצונם למרות דרישת השלטונות: עניים ועשירים, פשוטי העם ונכבדים, אנשי הקהילה וראשיה, כולם קמו ללכת, כשהם מודרכים על ידי חלום אחד: ירושלים (ארנון-אוחנה, 2005). דוגמא לכך אפשר לראות בתיאורה של זהבה גדמו את זיכרונה כילדה העומדת לפני המסע לישראל:

 "החלו סיפורים שהרבה אנשים הולכים לירושלים, דבר שהיה חלום רחוק. כל החיים אדם חולם וכשמתגשם החלום הוא לא מאמין ואז הוא מתחיל שוב לחלום. אחזה הילדה בידיה של האם וחשבה לעצמה:" הולכים לירושלים . כולם הולכים לשם ועכשיו גם אנחנו. הולכים לירושלים שהכול זהב בה גם העפר גם האבנים ותמיד יש קשת והילה של זהב מעל שמיה" לא חשוב שעוזבים את הבית הרי הולכים למקום יותר טוב ובעצם למקום הכי טוב בעולם") ( ארנון-אוחנה, 2005). מאז ומתמיד השאיפה להגיע לירושלים הייתה בראש מעיינם של יהודי אתיופיה שחלמו כל השנים לעלות לארץ. השמועה ש"הולכים לירושלים" הביאה אלפים מיהודי אתיופיה לעזוב את בתיהם בחשכת לילה, ולצעוד בחשאי לעבר המדבר לעבר גבול סודאן (אתר האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה). "וורקה קומי, צריך ללכת, שמעתי את קולו של אבי בתוך החלום. וורקה קומי חזר שנית. התעוררתי מחוסר ברירה והסתכלתי על אבי שהיה לבוש. מה השעה? שאלתי. ארבע לפנות בוקר, ענה. אז למה הערת אותי? שאלתי בתמיהה. כי אנחנו הולכים, וורקה, לירושלים. עיניו נצצו. יכולתי לראות זאת גם בחושך...אנחנו הולכים לירושלים, אנחנו הולכים לירושלים, לחשתי לעצמי כלא מאמינה וגל של אושר הציף אותי. ידעתי שבקרוב יהיה העתיד שלנו בירושלים הקדושה"( ארנון-אוחנה, 2005). איציקסון ומינוחין- איציקסון ( 1989) מציינים כי הציפיות והחלומות של מהגרים מהמקום החדש אליו הם עומדים להגר, תופסים מקום נכבד בחיים הרגשיים של המהגר בתקופת העזיבה, וישנה אידיאליזציה של מקום היעד העומדת בניגוד למציאות מאוחר יותר. בהתאם לכך אנו רואים כי עולי אתיופיה הגיעו ארצה עם מטען של חלומות וציפיות לגבי החברה בישראל. גם הידע המצומצם שהיה בידיהם לגבי הצפוי בארץ התמקד במישור האינטלקטואלי ולא הייתה הבנה רגשית של העומד בפניהם. הנכונות שלהם לצאת לדרך ולשלם את המחיר העלייה שאובה גם ממערכת אמונות לגבי הקשר בין גולת אתיופיה לבין עם ישראל וציון . הם ראו בשיבתם ארצה מעין תיקון מצב כאשר "החלק שב אל השלם". הם האמינו כי בקרב אחיהם היהודים בישראל ירגישו שלמים יותר והתאכזבו כאשר באו ארצה וגילו כמה שונים ומופלים הם (בודובסקי ואח' 1990). ד"ר גריסטרו מתאר מפגש יוצא דופן עם המילה הגשמת חלום וציונות: " אב נכנס למרפאה כשהוא נושא את ביתו בת ה-17 על ידיו. ראשה צנח לאחור, היא התקשתה לנשום, ושקלה 39 קג. המבט הדואג שלי חיזק לאב את הרגשתו, כי אין לילדה סיכוי לשרוד... הוא הביט בעיניים מושפלות, ואמר לי בגאווה, כמעת בשמחה, "דר' העיקר שהיא הגיעה לארץ ישראל, היא תמות בארץ הקודש, זאת זכייה גדולה!!!". דמעות חנקו אז את גרוני, וכך זה כל פעם שאני נזכר באירוע. היום הילדה חייה, בריאה, נשואה ושלמה" (אתר האגודה ישראלית).

המסע

אנשים נפרדים מבני המשפחה ומתחילים ללכת בעקבות מורי הדרך שהצטיידו בנשק קל או אוטומטי. מורי הדרך היו נוצרים ומקצתם באו מתוך הקהילה. היו מורי דרך שסיכנו ואף הקריבו חייהם, אבל רוב מורי הדרך היו רעים, זדים, חסרי מצפון, נטולי כל אנושיות. הם ראו בעבודה עסק משתלם., הסתובבו יום ולילה וחיפשו מהגרים, הציעו את עצמם, הבטיחו הבטחות בלי סוף פיתו את האנשים התמימים, לעיתים אף סחטו אותם, וכל שעמד לנגד עיניהם היה כיצד לנצל ולשדוד אותם (אדגה, 2000). את הדרך מתאר בן עזר על פי סיפורי המרואיינים שלו: "העולים נאלצים לנוע מהר וללא הפסקה, לעתים ללא שינה, במסלולים הרריים צרים, בלילה, תוך פחד שאם לא ינועו מהר מספיק, ילכו לאיבוד. רבים נופלים ונפצעים ונאלצים להיוותר בדרך ולהמתין לקרובי משפחה שיאספו אותם חזרה לכפרם. צעירים צריכים לתמוך במבוגרים, הורים בילדיהם הרכים. הם עוברים תקופות של מחסור חמור או מוחלט באוכל ובמים, ותוך כדי  כך הם צריכים לחצות מעברי הרים גבוהים, גאיות עמוקים, נהרות זורמים בעוז ואזורים מדבריים. הם סובלים ממחלות הנפוצות באזורי שפלה, בייחוד מלריה, לאחר שירדו מן ההרים הגבוהים שבהם גרו. גם טפילי נהרות מציקים להם ופוגעים בבריאותם. אמהות נאלצות להיניק תוך כדי הליכה. עליהם להסתתר מחיות טרף וגם מחיילי הממשלה ומשודדי דרכים השולטים בשבילים ההרריים עקב מלחמת האזרחים הנמשכת באתיופיה תקופה ארוכה.

 

רבים נאסרים בדרך ונחקרים תוך עינויים קשים,ומוחזרים לאחור שוב ושוב. רבים כספם נשדד וכן  בגדיהם ולעתים קרובות גם כדורי המלריה והאוכל והמים שהם נושאים. נערות ונשים צעירות עוברות חוויות של אונס או סכנת אונס וחטיפה. יש מהן שנותרו עד היום בסודאן או הועברו כשפחות לסעודיה. (בן עזר, 1992). פלדמן מציין כי העולים בסודאן היו  נתונים לסבל נורא, בהלה וזוועה. הם נאלצו לעבור טראומות נפשיות ומצוקות איומות שעמן הגיעו ארצה. וכל זה עוד לפני ייסורי הקליטה. משפחות נקרעו, ילדים נעלמו, אנשים מתו בהמוניהם ממחלות, תשישות, תת תזונה, נשים וילדות נאנסו, נחטפו, ניתנו לגברים זרים. (פלדמן, 1998).

 

בנוסף לסבל הפיזי סבלו גם סבל נפשי: הפרידה מבני משפחה, המשפחות מתפרקות בדרך: זאת, עקב הצורך לצאת בחלקי משפחה, עקב קשיי המסע הרגלי ותלאותיו, או עקב המוות הרב, בעיקר בסודאן. הם עוברים חוויות של צעקות עליהם, סירחון במקומות המגורים וכן במים שהם שותים, מראות קשים של מוות רב, כולל של קרוביהם, הנחרטים בנפשם של ילדים ובוגרים, אוכל חסר טעם במקרה הטוב או מבחיל בטעמו ולא מוכר במקרה הנפוץ, ושינה על האדמה, החמה ברוב המקרים ביום (עד 50 מעלות בסודאן), תוך סבל מקור עז בלילה, ללא כיסוי כלשהו. כמו כן, רבים עוברים חוויות טראומטיות של השפלה וביזוי אישי או קבוצתי כיהודים, כשהם נתפסים על ידי המשטרה או אנשי צבא סודאנים בעת שהם מנסים לברוח ממחנות הפליטים כדי לשפר את סיכוייהם להגיע לישראל. בנות נאלצות לעמוד, לעתים במשך ימים, ולצפות בחבריהם או באחיהם המעונים או תלויים "הפוכים" בשמש הקופחת וסובלות סבל רגשי בעוצמה שלא הכירו קודם. אחרות נאנסות ומאבדות בעקבות זאת את העניין בחייהן. ובנים עוברים לעיתים חוויות קשות עקב חוסר אונים שלהם לסייע להן. כל אלה גורמים לרבים מן הצעירים והצעירות משברים נפשיים קשים ( בן עזר,1992).

המעבר של קהילת יהודי אתיופיה והקשיים שהתלוו לו ניתן להבין כסימפטומים של סוג "הגירה" ספציפי, כפי שמציע יונגמן (1994). לפי כך רואה יונגמן בקהילת יהודי אתיופיה בישראל - קהילה אתנית של פליטים, שנעקרו ונדחו מארצם מסיבות דתיות, פוליטיות וכלכליות.   

יהודי אתיופיה היו אחראים לחלק הראשון של המסע כלומר, להגיע לגבול הסודני ולחצות אותו. "המוסד" הישראלי היה מופקד על הבאתם מסודאן לישראל. דרך זו כלל לא הייתה פשוטה ואנשים נאלצו ללכת בדרכים לאורך מאות קילומטרים. בדכ' המסע לגבול נמשך בין שלושה לחמישה שבועות. אולם קרה גם שהמסע התמשך על פני חודשים ולעיתים אף שנים. כהגיעו העולים לגבול סודאן הם חשבו שהגיעו לארץ הקודש: "התמלאנו תקווה וחשנו שעברנו כברת דרך: "היו בינינו שהתחילו לחשוב שמפה עד ישראל הדרך קצרה מאוד, היו שבזבזו כל מה שהיה להם מן הטעם שאין עוד בדבר שכן מייד מגיעים לארץ אבות, היו שפתחו בחגיגות כאשר הנשים נושאות בקולן מייללות והגברים שואגים כאריות, אך כל זה נדם תוך מספר שבועות כאשר המציאות המרה התגלתה במלוא עוצמתה (אדגה, 2003). השהייה במחנות הפליטים ארכה בין שנה לשנתיים בממוצע.

 

במקביל לעלייה המתמדת במס' המגיעים למחנות, הלך והתדרדר המצב שם יותר ויותר בעיקר בתחומי המזון, מים התפשטות מחלות ואפשרויות התעסוקה. לאחר שהגיעו יהודים רבים לסודאן, החלו עיכובים בפינויים לישראל ומשפחות רבות המתינו חודשים ושנים בתנאים קשים במחנות בסודאן. עשרות בני אדם, ביניהם קשישים וילדים, מצאו את מותם במחנות אלו כתוצאה ממגפות, רעב, צמא וזיהומים (בן עזר, 2007). שנת 1984 הייתה הקשה במיוחד משום שאז פקדה בצורת את סודאן ובעקבותיה רעב גדול. במחנות הגיע הרעב למימדים של אסון ורבים מתו ממחלות בדומה למצב במחנות פליטים אחרים בעולם. הימצאותם במדינת אויב לא הניחה לנפשם. במחנות הפליטים בסודאן היהודים חיו במצבי חרדה ואימה כמעט תמידיים ועונו עינויים קיצוניים כך שהאמת האובייקטיבית של עוינות הסודנים כלפי יהודי אתיופיה השפיעה על האמת הסובייקטיבית הפנימית שלהם והם דבקו באמונה כי הוחדר רעל וחתיכות מתכות לתוך התרופות, דבר אשר גרם לכך שרבים סרבו לקבל טיפול רפואי שלכך השלכות רבות ובניהם מוות  (בן עזר 2007). מכות, מאסרים, מקרי רצח ואונס היו חלק מההתנסויות הקשות של היהודים בדרכם מאתיופיה לסודאן ובמחנות הפליטים בסודאן (הילל והיימן 1999). פלדמן מוסיף כי גם צוות העובדים לא הקלו על השהייה בסודאן.

 

על האנשים שעבד עמם קשר עבודה רצוף וקבוע הוא מספר כי כמה מהם עשו עבודה מהלב-צדיקים אבל אחרים - אנשים רעים, חמדנים ורמאים, שלא היססו לגנוב כסף שנועד למזון לפליטים, או לאנוס ילדות עליהן הופקדו (פלדמן, 1998). אדגה מתאר את השהייה במחנות הפליטים כ"חיים בצל המוות": "קשה להסביר במלים, ובוודאי לא מלים בודדות. זו הרגשה של חולשה כללית, של אין אונים. שפה אחרת, אוכל אחר, אקלים אחר. אדם נתון להחלטתם של אחרים שאינם מבינים את התחושות שלו. אדם יושב, כמעט מתפוצץ לומר משהו, אך משהו עוצר בעדו משום שהוא אינו יודע מה תהיה התגובה. אדם נידחף בתור לחלוקת אוכל. לעתים קרובות מנת האוכל שהוא משיג בעמל רב נשפכת על הרצפה אך הוא אינו מעז לנסות להרים אותה מחשש שיימחץ ברגלי ההמון. כך עוברים ימים ולילות כאשר באופק אין תקווה. לפעמים מצליפים בו בשוט ללא שום רחמים כאילו היה בהמה רתומה לעגלה ( אדגה, 2003). "הצלב האדום, שנתן מענה מינימאלי-קיומי: סיפק אוהלים למחסה, עזרה רפואית למי שהגיע לנקודות שם היה ציוד מתאים וקמח כדי להתמודד עם הרעב. כמעט כל מי שהגיע לבית החולים לקבל עזרה רפואית מצא את מותו; גם כאלה שהלכו עד לשם ברגל בכוחות עצמם הוצאו משם מקץ זמן קצר ביותר על אלונקת קבורה. טיפולים לא תועדו, אנשים לא יצאו חיים ואת הסוד הזה אי אפשר לפצח. הוא ריחף ומרחף מעל מחנה "אמרה קובה" (אדגה, 2003). "החלום כולו נקטע. הזמן הפסיק מלכת, הימים עברו לאיטם. האנשים איבדו את תחושת הזמן. כל יום דמה לקודמיו, מלא במוות, עצב וחוסר אונים. התנועה היחידה במקום הייתה זו של השיירות העוברות מידי שעה לעבר בית הקברות... הרגשתי  שהגן היפה של האנשים הסובבים אותי הולך ונבל"( ארנון-אוחנה, 2005). 

העליות השונות

מבצע משה: החל ב- 21 בנובמבר 1984, קרוב ל- 7,000 יהודים הוטסו ברכבת אווירית לישראל. מבצע זה נערך בשיתוף פעולה בינלאומי ובהסכמה חשאית של ממשלת סודאן. "עד שש וחצי אנחנו דוחסים השד יודע כמה אנשים בתוך האוטובוסים במאמצים לצאת מהמקום. אנשים רצים אחרינו, תוהו ובוהו מוחלט. הם ישבו בשקט, לא שמענו שום קול. פעם או פעמיים נשמעה יללה של תינוק, אבל גם היא הופסקה מייד". במשך ארבעים ושבעה ימים בשלושים ושש טיסות חשאיות נשאו המטוסים יותר משבעת אלפים ושמונה מאות יהודים אתיופים"". (לוס אנג'לס טיימס, בתוך שומרון, 1998).  מבצע זה הופסק כאשר יהודה דומיניץ, מנהל בכיר בסוכנות היהודית, העניק ריאיון לביטאון המתנחלים נקודה. "רוב יהודי אתיופיה כבר באו לישראל" הוא סיפר, בתחילת ינואר, פרסם "נקודה" את הראיון עם דומיניץ (שומרון, 1998). כך הופרה החשאיות וסיפור המבצע דלף לתקשורת ובשל כך נתקעו יהודים רבים בשלבים שונים של מסעם. אחדים מהם כבר הספיקו למכור את רכושם, אחרים בדרכים לסודאן ואחדים נותרו במחנות הפליטים בסודאן (בן עזר, 2007). לג'פר נומרי (שליט סודאן) ולגנרל טייב לא הייתה ברירה, אלא לבטל כבר באותו היום את האישור שהעניק למטוסי TEA לנחות בחרטום. הטיסה שנועדה לצאת במוצאי שבת, 5 בינואר 1985: בריסל-חרטוס-בריסל, לא יצאה וגם לא הבאים בתור" (שומרון 1998). נסיבות אלה גרמו להתערערות המבנה החברתי של הפליטים: נשים רבים נאלצו לעסוק בזנות כדי לשרוד וגברים נעשו אלימים משהתערער מעמדם ותפקידם החברתי במחנה. נוסף על כך השתלטו על המחנות כנופיות צעירים אלימים (בן עזר,2007).

"מבצע יהושע" (המכונה גם  "מבצע שבא") אורגן חודשים אחרי כן בשל פרסום "מבצע משה", ועיכוב העלייה על ידי ממשלת סודאן, בחסות סוכנות הביון האמריקאית. במבצע זה העלו 648 פליטים נוספים. בין השנים 1985 ל- 1989 עלו 2,500 יהודים מאתיופיה. (אתר ביתאצ'ין). "ג'עפר נומרי הפך לשק האגרוף של העולם הערבי. מכל עבר תקפו אותו על שיתוף הפעולה שלו עם ה"ציונים".ימים אחדים לאחר מבצע הפינוי האמריקני הודח השליט נומרי בסודאן ע"י קבוצה של קציני צבא. שש-עשרה שנות שלטונו של הגנרל, שהיה אחד מבעלי בריתה המובהקים של ארצות-הברית בחלק זה של העולם, הגיעו לקיצן (שומרון, 1998). ימים אחדים לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים עם אתיופיה ב-1989 הביא לחידוש ההגירה. בשנת 1990 הגיעו לאדיס אבבה למעלה מ- 20,000 יהודים שהתמודדו עם מציאות של מחלות, תת תזונה ותנאי מגורים ירודים. בריחת מנהיג אתיופיה ותפיסת השלטון בידי המורדים הוביל במאי 1991 ל"מבצע שלמה", שבמהלכו, הובאו לארץ תוך 36 שעות יותר מ- 14,000 יהודים. כיום הקהילה האתיופית בארץ מונה כ- 110,495 אלף נפש, מתוכם 75,969 עולים שעלו מאז שנות ה-80 ו-34,526 ילדים שנולדו בארץ המהווים 31.2% מכלל יוצאי אתיופיה (אתר בהלצ'ין).

השפעות המסע והקליטה בישראל

מסע התלאות שאפיין את עליית יהודי אתיופיה לארץ השאיר את חותמו על העולים במישורים רבים: מישור משמעותי הראוי לציון בשל חשיבותו בעתיד הוא "אשמת הניצול"((Lipton,1979). זהו האשמה שחשים העולים שהצליחו להגיע לישראל כלפי אלה שנותרו מאחור, וכלפי אלו שנפטרו בדרך ולא הובאו לקבורה ראויה. רצוני (בתוך חקלאי 2002) מדווח כי בין השנים 1984 – 1988 אושפזו תשעה מתבגרים במחלקה פסיכיאטרית לנוער, וביניהם היו מי שסבלו מדיכאון שהתאפיין בין השאר בגעגועים קשים למשפחות באתיופיה ובתחושות אשמה כבדות על "נטישתן" בגלות. יש לציין כי על פי פופר והורביץ , (בתוך חקלאי, 2002) שיעור המחלות הקשות אינו גבוה מכלל האוכלוסייה וכי תופעת האובדנות באתיופיה הייתה נדירה .

במישור החברתי ניתן להצביע על המשותף לכל העולים, משפחות שאינן שומרות על שלמותן אם מכיוון שיצאו אל הדרך חלקי משפחות ואם עקב התפרקות המשפחה במהלך המסע ע"י מוות. קשה להצביע על משפחה אתיופית שלא שינתה את הרכבה בצורה זו או אחרת במהלך המסע לישראל. שינוי זה הביא עמו בהכרח לשינוי חברתי בהגדרת התפקידים ובחלוקת הסמכויות בתוך המשפחה. בעוד שבאתיופיה ניתן לדבר על תבניות משפחתיות נורמטיביות של תפקידים וסמכויות הרי שבמהלך המסע נוצרו וארציות משפחתיות חדשות מאילוצים בלתי צפויים. דוגמאות לכך: נשים שהיו צריכות לאמץ תפקידים המוגדרים בחברה האתיופית כ"גבריים", (בודובסקי ואח', 1990). כוחם הפיזי של ילדים ונערים ויכולתם לגמישות תפקידים בדרך הפכו אותם למפרנסים הראשיים או הבלעדיים של משפחותיהם וכמו כך בנשיאת האחריות על אחיהם הצעירים. נראה כי הדברים שציינו לעיל, פגעו בהכרח במעמדה של המשפחה המסורתית. פועל יוצא של שינויים אלו הינם תהליכים אלו ואחרים אשר הטביעו את חותמם במיוחד על הנוער המתבגר האתיופי. מאחר וגיל ההתבגרות מתאפיין כתקופה של עיצוב זהות וגיבוש האישיות, הרי שאירועים ותהליכים פסיכולוגיים המלווים אותם השאירו את רישומם העמוק על אוכלוסיית המתבגרים (קסן ושבתאי, 2005)

סטיין (1981 (Stain,מונה מספר בעיות נפשיות שכיחות בקרב פליטים: תגובות פרנואידיות עם מחשבות שווא שהם נרדפים, שהמזון מורעל וכד', ביטויים שונים של דיכאון כמו ניסיונות אובדניים, התפרצויות זעם, אי שקט, נסיגה, בלבול, רחמים עצמיים, אבל, ייאוש וסימפטומים פסיכוסומאטיים, ובנוסף, תגובות נוסטלגיות וגעגועים למולדת, אידיאליזציה של העבר, ביקורת על הארץ החדשה והתנהגות רגרסיבית ותלות יתר במשפחה, בילדים ובמוסדות. בנוסף לכך, עלולות לעלות בעיות הכרוכות בהפרעה הפוסט טראומטית.

שושן (1989) הכותבת על טראומת השואה מצאה קשר בין העברה בין דורית שבין הניצול הפוסט טראומטי לילדיו. על פי מוניץ ואח' (1994), גם בני הדור השני של ניצולי שואה סובלים מהפרעות המועברות על ידי הוריהם במודע או שלא במודע. על פי כך ניתן להניח כי בני הדור השני של יוצאי אתיופיה סובלים אף הם מהעברה בין דורית של טראומת ההגירה. סימפטומים אלו באים לידי ביטוי בקבוצת טיפול של נשים צעירות בנות הקהילה האתיופית שהנחו הילל והיימן (1999): בין יתר התכנים שהעלו בלטו פצעי הטראומות שנחרטו בזיכרונן וברגשותיהן. הן דיברו על טראומות המוות בסודאן שהן עדיין חוות על הקבורה ללא קבר, על האבל ללא בכי ועל החרדה שיקרה משהו לילדיהן. העלאת הזיכרונות הטראומטיים בקב' לוותה בעוצמות רגשיות חזקות ביותר בצעקות בבכי ובתגובות פסיכוסומאטיות של רעד ואי שקט. על פי אריקסון (1950), אמא טראומטית תתקשה להעניק לילדיה את התחושה שהעולם בטוח, ולכן עלול להיפגע האמון הבסיסי של ילדיה. הצורך ההורי להגן על הילד מפני העולם המסוכן יפגע ביכולתו להגיע לאוטונומיה. גילויי יוזמה וסקרנות "יסורסו" כיוון שיש להתמקד בהישרדות. הדבר עלול למנוע את גיבוש הזהות התקין של המתבגר אשר חסר את הבסיס הראשוני הדרוש לתהליך.

הקליטה בארץ: קבוצות מהגרים נמצאות בסיכון למצבים משברים משום מורכבות תהליך העזיבה והפרידה מארץ המוצא, והן משום מורכבות תהליך הקליטה בארץ החדשה. על פי רואר סרייר, ילדים ממשפחות בהקשר תרבותי משתנה עלולים לקבל טיפול והתייחסות בלתי מתאימים הן על- ידי ההורים והן על- ידי אנשי מקצוע. הדבר נובע מכך, שמשפחות אלה מאבדות את מערכות התמיכה שלהן, וכן מהמתח הקשור בחיברות ההורים ובתיפקודם החסר. קשיים אלה עלולים להשפיע על הילדים; הסיכון לטיפול לקוי גובר כאשר ילדים חשופים למערכות בעלות מטרות חיברות מתנגשות והגדרות סותרות בנושאי גידול ילדים והפיקוח עליהם (רואר סטרייר, 2007).

 הקליטה בארץ, עבור רבים מעולי אתיופיה הייתה אף היא טראומה, בשל השבר באורח החיים, במבנה המשפחה והקהילה, הירידה בדימוי העצמי, תנאי החיים הקשים וההשכלה בלא יכולת לעשות שימוש במקורות תמיכה. ההבדל בין העולים מאתיופיה לחברה קולטת הוא גדול ביותר בין קב' עולים כל שהיא לבין החברה הישראלית. מידת הסובלנות של חברה ישראלית אינה גדולה והעולים מקבלים מסר שהתקבלו לחברה קולטת בתנאי שידמו לה תוך אימוץ אורח החיים המקובל בישראל (שבתאי וקסן, 2005) הבדלים אלו ואחרים הם הגורמים לחסמים בתהליך הקליטה ולסימפטומים שונים אשר מופיעים כיום.

טאפט, (Taft,1977)מונה את הגורמים העיקריים לתגובת דיכאון של המהגר: 1.הלם חברתי: קשיים בהתמודדות עם המציאות התרבותית החדשה. המביאה לרגזנות, אי שביעות רצון, הפרעות בשינה והפרעות פסיכוסומאטיות. בן עזר(2007) מוסיף כי ההלם מתעצם עוד יותר בגלל שהעולים מאתיופיה הגיעו לארץ כשבתודעתם תושבי ישראל הם "אנשים צדיקים" - אנשים האמורים לשמש להם כביכול לדוגמא ומופת. (קסן ואח',בתוך קסן ושבתאי, 2005) טוענות כי חשיפה ישירה לתרבות זרה בדרך כלל גורמת לתחושת חוסר אונים ודיס אוריינטציה הנקראת הלם תרבות. ישנן מגוון דרגות להלם תרבותי ולכן הסתגלות מוצלחת לחברה חדשה תלויה לרוב ברמת ההלם תרבותי שחווה העולה החדש ובסוג העזרה שמספקת החברה החדשה. והמושג המתאים ביותר לקליטת יוצאי אתיופיה הינו הלם תרבות. רוב המשפחות במצב כלכלי קשה(50% אין מפרנס 65% ומעלה מגילאי 45 ומעלה מובטלים יותר מ 80% מהנשים אינן עובדות. מצב זה יוצר מתחים על רקע חוסר יכולת הורים לספק צורכי ילדים אי יכולת גבר לפרנס, צורך אישה לצאת ולפרנס. נמצא קשר בין מצוקה כלכלית לאלימות בין בני זוג כאשר משאבים מוגבלים הסלמה לאלימות עקב כל שינויי ההגירה. הלם המפגש עם התרבות הזרה מתפוגג עם הזמן, כל עולה עובר אותו בקצב אישי בהתאם למרכיבי אישיותו וחוויותיו. ורק אז מסוגל העולה לבחון את עברו ואת החברה הישראלית ולהתחיל בגיבוש דימוי חדש כאדם וכישראלי. כאשר תהליך רכישת הזהות הישראלית הינו תהליך פתוח שאינו מסתיים לעולם. (קסן ואח',בתוך קסן ושבתאי, 2005).

2.תחושת אובדן: הנובעות מפרידה וניתוק מחברים, סביבה, תרבות. 3.דחיית האוכלוסייה: המקומית את המהגר או דחייתו הוא את האוכלוסייה המקומית. אדגה (2003 ) טוען כי העלייה לארץ עוררה שאלות רבות שלא הטרידו רבים מבני הקהילה לפני העלייה. והפכו להיות שאלות מפתח בחיי היום יום כאן בארץ אבות. השוני הבולט הנו צבע העור שלא היה לו תפקיד כל שהוא שם ולפתע הפך "למטרד" ובעל משמעות עמוקה כאן. בן עזר מוסיף כי המשמעות שנתנו העולים למסע ודרך ההתמודדות עמו משתנה בגלל המשמעות השונה שהחברה יחסה להם. במקום שהחברה הישראלית תראה אותם כאנשים שלקחו את גורלם בידיהם והוכיחו יכולת וכוחות להתארגן ולהתמודד עם קשיים עצומים במסע, ובחלקם אף להנהיגו אחרים, ראתה אותם החברה הישראלית כמסכנים, חסרי אונים, רעבים ש"אנחנו הצלנו אותם. המסע שימש יותר עבור הישראלים כאישור לתפיסתם העצמית כ"מצילי היהודים בעולם", כ"גיבורים" שעשו את "אנטבה" ומבצעים דומים (בן עזר, 1989).

4.אי התאמה בציפיות: הדדיות בתחום המקצועי ובמעמד החברתי, 5. גילוי בלתי צפוי ומתסכל של הבדלים בין תרבותיים. שובל Shuval, 1982)) מציגה סידרת גורמים ללחץ בתהליכי ההגירה והקליטה: סטאטוס המהגר, ריכוזי המהגרים באזורים גיאוגרפיים מוגדרים ובקבוצות תעסוקתיות, עמדות חברתיות כלפי המהגרים, אובדן הכוח החברתי, שינוי מאזן הכוחות בתוך המשפחה, חוסר השינוי או השינוי האיטי במצב המהגר, פער במערכות הערכים והנורמות, הומוגניות לעומת הטרוגניות החברה הקולטת. טיאנו (טיאנו, בתוך חקלאי, 2002) כותב כי תופעת האובדנות בקרב יהודי אתיופיה הייתה נדירה ביותר באתיופיה, אך ההגירה יצרה עלייה תלולה בתופעה. לדבריו, ההסתגלות לחברה הישראלית חושפת את המתבגרים העולים לסגנון התנהגות חדש במצבי משבר - האובדנות. ממצאים אלה ממחישים את הקשר בין פסיכופתולוגיה בקרב מתבגרים יוצאי אתיופיה לבין תהליכי ההגירה.

לעלייה דרך סודאן השלכות רבות על אנשיה. בדרך לסודאן ובמחנות הפליטים נפטרו כ- 4,000 איש. בניהם גברים, נשים וטף רבים מהם חוו התנסויות טראומטיות קשות. ולאחר כ-30 שנה קיבלו יהודי אתיופיה הכרה בסבל ובהקרבה שלהם בעלייה לישראל. להכרה זו הייתה משמעות גדולה לקהילה ולמשפחות שקיפחו את קרוביהם. במאי 2005, הוקמה בהר הרצל-אנדרטה ממלכתית לחללי סודאן (y.net,2005 )

בחירת משתתפי המחקר

עפ"י שקדי (2003), היכולת של האינפורמנטים להבנות נרטיבים היא בעלת משקל בקשר לאיכותו של הראיון. המדגם במחקר איכותני הוא מדגם מכוון המתמקד בבחירת האינפורמנטים המייצגים באופן הטוב ביותר את האוכלוסיה שממנה נבחרו ויש ביכולתם ללמדנו על התופעה הנחקרת (  Mason  בתוך שקדי, 2003), אינפורמנטים אלו נבחרים כיוון שהם יודעים טוב יותר להתבטא והם בעלי רגישות גבוהה יותר מאחרים,  שתי תכונות שאמורות לאפיין את האינפורמנטים המתאימים (Fetterman  בתוך שקדי, 2003). לכן  בחרתי לראיין בחור ובחורה שעלו במבצע משה ושהו במחנות פליטים בסודאן  בגיל 7, שזוכרים את המסע ואת החוויות במחנות. הנחתי שחווית המסע של הגברים שונה מזו של הנשים. בחרתי לראיין חברים קרובים שלי, כי מדובר בנושא טעון וקשה. הנחתי שמאחר והם חברים שלי יהיה להם קל להיפתח ולספר על  חוויה קשה וטראומתית. היותי עובדת סוציאלית מהקהילה ומנוסה בראיונות פתוחים תרם לרגישות שיכלתי לגלות במהלך הריאיון וגם בזיהוי של האינפורמנטים, יכולת הביטוי והפתיחות שלהם.

בהתחלה ראיינתי בחור ובחורה שעלו בגיל שש, הם זכרו רק תמונות. הם מציינים שהיו אירועים טראומתיים אך לא יודעים להגיד מהם. הם סיפרו קטעים של תמונות, כמו סצנות מתוך סרט. שאלתי עוד אנשים והתגובות היו זהות. בראיון עם הבחור, עורך דין במקצועו, סיפר על חלק אחד באתיופיה, זוכר שהיה חוטב עצים עם סבא שלו, מהמסע הוא זוכר שהלך לאיבוד כשכולם עצרו להתרענן ליד הנחל, מורה הדרך מצא אותו רק בלילה והוא היה מאוד מפוחד. סיפר שהיה עד למקרה של אונס אכזרי בתוך האוניה ומכאן הוא כבר לא רצה להמשיך את הריאיון וביקש שאמחק את הקטע. הראיון הזה משום מה, לא הוקלט, למרות שבדקתי את המקלט מספר פעמים. בשביל שאוכל לקבל סיפור, הבנתי שאני צריכה ילדים שזוכרים, כאלה שהתחילו את המסע בגיל 7 או 8 . התחלתי לשאול אנשים סביבי מתי הם עלו לארץ והאם דרך סודאן.  חלקם עלו דרך סודאן אך בגיל -4-5 וכאלה שעלו בגיל 10-12. ידידה שלי, שוטרת במקצועה, סיפרה שעלתה בגיל 7 לסודאן, הייתה עם המשפחה שנתיים במחנות ומאחר ולא הצליחו לעלות לארץ, חזרו לאתיופיה ועלו בשנת 90 במבצע שלמה. היא הסכימה להתראיין, אך היא ביטלה את כל התאריכים שקבענו. בסוף היא אמרה שהנושא טעון וטראומתי מידי עבורה והיא לא יכולה לספר אותו. 

 בשיחת טלפון עם חבר טוב שלי, שחקן במקצועו, שהיה עסוק באותם ימים בהצגת יחיד "גור אריה יהודה", הצגה המספרת על החיים שלו באתיופיה, העלייה לארץ והקליטה שלו בישראל. סיפרתי לו על המחקר ושאלתי אותו אם הוא מעוניין להתראיין. הוא שמח מאוד והזמין אותי לראיין אותו מיד בבית של חבר משותף. שי ציין כי הוא שמח להשתתף בכל נושא שיכול לתרום לקהילה.

 

 

וכי גם אם אדם אחר היה מבקש ממנו להתראיין הוא היה עושה זאת בשמחה:

 שי(שטו) פרדו: נולד באתיופיה בכפר בשם מצ'ה, כילד שמר על שדה התירס מפני הקופים. התחיל את המסע לארץ בגיל 7 וחצי עם משפחתו המורחבת. שהו במחנות הפליטים בסודאן שנה ועלו לארץ במבצע משה. בסודאן הוא איבד את סבו, שמת מהרעב ומהמחלות במחנה הפליטים. שי הגיע לארץ בגיל שמונה וחצי. ומגיל צעיר אהב מאוד את המשחק. בשנות התשעים כונה "נער הפלא", אחרי הצבא, בלילות עבד כקצין ביטחון ובבקרים עבד כמנהל אמנותי וכשחקן. בגיל 26 הלך ללמוד משחק ב"ניסן נתיב" בת"א וסיים את לימודיו בהצטיינות.

 היום, רווק בן 31, חי בת"א. יוצר ושחקן במקצועו, רואה את עצמו כשגריר של הקהילה מול החברה הקולטת.

שי עלה מאותו כפר שאני עליתי. נפגשנו בתל אביב עם חברים משותפים. אחרי כשנתיים גילינו שאנחנו מאותו הכפר.

 

גילינו זאת דרך חברה טובה שלי שהכרתי באוניברסיטה. שמה עדן והחלטתי לראיין גם אותה:

 עדן (אבבו) צהיי זיו: נולדה בכפר מצ'ה, התחילה את המסע בגיל 7 עם משפחתה המורחבת והגיעה לארץ בגיל 8. עדן איבדה בדרך את שני אחיה הקטנים שמתו במחנה הפליטים בסודאן מרעב וממחלות. לפני כשנתיים איבדה עדן את אחותה למלם, עו"ס במקצועה. בעלה, שעלה גם הוא מכפר מצ'ה בשנת 1991, ולא הצליח להתאקלם בארץ, רצח אותה באכזריות והתאבד. למלם הייתה אישיות מופלאה בכריזמטית ופעלה רבות למען הקהילה. היא השאירה אחריה בן (6) ובת (5). יהי זכרה ברוך.

היום, עדן בת 31, נישאה חצי שנה לאחר הראיון, גרה עם בן זוגה ד"ר ערן זיו ברחובות. עדן סטודנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ועובדת ב"מסירה" כמדריכה לנערות בסיכון גבוה.

 

שי, עדן ואני עלינו מאותו הכפר, דבר שהפך את המסע האישי של המרואיינים, קרוב מאוד למסע האישי שלי.

 

הגדרת גבולות המחקר:

הקביעה הראשונית של גבולות המחקר הינה פועל יוצא של הנושא הנחקר או השאלה המוצגת ( צבר בן יהושע, 1990). שני מרואיינים שאני מכירה, בן ובת, שנולדו באתיופיה ועלו לארץ במבצע משה במסע רגלי דרך סודאן ושהו במחנות הפליטים בסודאן. ילדים שהיו אז בגילאי 6-8, זוכרים היום את המסע ומעוניינים לספר את הסיפור האישי שלהם.

 

       

המתודות לאיסוף נתונים

ראיון עומק בשיטה הנרטיבית. כלי זה מאופיין באופי פתוח וגמיש, המאפשר מפגש אישי בין המראיין למרואיין תוך בניית קשר של אמון. הראיון מכוון להבנת התפיסות, החוויות, המחשבות והרגשות של המרואיינים בנוגע להתנסויותיהם בהקשר לתופעה הנחקרת, תוך התמקדות במשמעויות הסובייקטיביות המיוחסות לחוויה זו (Patton; Reissman בתוך שקדי 2003). שאלתי שאלת פתיחה כללית שהזמינה את המרואיינים לספר את הסיפור מבלי שהפרעתי להם בשאלות נוספות: ספר לי על החוויות של העלייה שלך לארץ ובעיקר על החוויות בסודאן (נספחים, שורה 2). אחרי שסיימו לספר, שאלתי שאלת הבהרה נוספת וקיבלתי את אותו סיפור מנקודת מבט אחרת, חלק נוסף שנתן אור על הדברים שסופרו קודם:  "עכשיו כשאתה מדבר במבט לאחור, אתה אומר המשהו הזה שאני לא רוצה לגעת בו. המשהו הזה שהדחקתי, וחזרת על זה כמה פעמים. אתה יכול לפרט מה זה המשהו הזה"? (נספחים, שורה 216) על פי רוזנטל, מטרתה של שיטת הראיון היא להפיק את הסיפור המלא מפי המראיין ולשמור בעזרת שורה של טכניקות לא מתערבות, שמיישם המראיין המיומן. שיטה זו מבוססת על ההנחה שסיפור החוויה הוא הדבר הקרוב ביותר לחוויה עצמה ( רוזנטל, בתוך שקדי, 2003). את הראיונות קיימתי במקום שהיה הכי נוח למרואיינים. את הראיון הראשון של שי קיימנו בשעות הערב המאוחרות. שי בחר להתראיין בבר של חבר משותף. זה היה באמצע השבוע כשהבר אינו פעיל. ישבנו בחדר קטן, על כריות, האורות היו מעומעמים ומוזיקה ברקע שלא הפריעה לנו. מידי פעם נכנסו ויצאו אנשים, אך לא ראו אותנו, לא פנו אלינו ולא הפריעו. פרט לפעם אחת שהחבר שאל אם אנחנו רוצים לאכול.

את הראיון השני של עדן קיימנו בשעות הצהריים בביתה, עשינו 2 הפסקות במהלך הריאיון, כשהלכה לערבב את הספגטי שלה. 

היה לי חשוב מאוד לתת תחושה של נוחות ופתיחות. לא לחצתי עליהם ונתתי להם לספר בקצב שלהם מבלי להפסיק אותם.  בראיון עומק האינפורמנטים הם שמתחילים ומספרים את סיפורם, והחוקרים תפקידם להקשיב לסיפור בקשב רב. המראיינים צריכים לעודד את האינפורמנטים לדבר בשפתם ובביטויים השגורים בפיהם  (שקדי, 2003).

העובדה שגם אני מאותו הכפר וגם אני עברתי את אותו מסע ומבינה את שפתם עזר מאוד לפתיחות שלהם ולהבנה מעמיקה של הסיפור כפי שהוא סופר. הראיון הראשון היה מלווה במילים באמהרית והיו פניות אליי אישיות כגון: את יודעת, את מבינה, או את זוכרת. הראיון הסיפורי על פי בן עזר, מאפשר לנו ללמוד בצורה ישירה ביותר את התפישות, הדימויים, הסמלים והמשמעויות הקיימים ביחס לחוויה של מסע ההגירה ואת האופן שבו הוא משפיע על הצעירים (בן עזר, 2007).

 הקשר התרבותי לא העלה קושי אלא תרם ליצירת קשר של אמון וליכולת של המרואיינים לספר פרטים כואבים ומעוררים רגשות. במהלך הראיון הקשבתי בהתעניינות רבה, הייתי שותפה פעילה מאוד אך בשתיקה. ניתן היה לראות על פני הבעות של, צחוק, צמרמורות, פליאה ועוד. דרך שאילת השאלות היו זהירות, בחרתי במילים שלא מעוררות התנגדות או כאב שלא ניתן להתמודד עמם. לפני תחילת הראיון והשאלה הפותחת הסברתי להם  בקצרה על נושא המחקר ובשאלת הפתיחה

הזמנתי אותם לספר את הסיפור שלהם. בתשובה לשאלה הפתוחה המרואיינים השתמשו הרבה בגוף שני, שלישי כך כנראה שמרו על ריחוק מהרגשות שהנושא מעורר בהם, כך יכלו לספר על החוויות בצורה יותר מנותקת. בשאלה השנייה שביקשתי הבהרה על מושגים שחזרו על עצמם, הדברים נאמרו בצורה מאוד אמוציונאלית, יצא הרבה מאוד כעס, כאב, תסכול, שאלות ותהיות לגבי המקום שלהם כילדים בתוך המסע, כעס על המדינה, כעס על המבוגרים שלא שיתפו. כאב על מצב הקהילה בארץ ועוד. הראיונות לווו בהרבה צחוק, מבוכה, שתיקות והדגמות של האינפורמנטים.

בראיון עם עדן גיליתי לפתע עולם שלם שלא הכרתי בחייה עד עצם הראיון. למשל היא לא סיפרה לי שהיא הייתה אילמת חרשת משותקת במשך שנה שלמה. ניראה היה כי היא מתקשה לספר על זה גם היום, אחרי 23 שנים. היא לא סיפרה לי שהיא איבדה בסודאן את שני אחיה הקטנים. תמיד חשבתי שהיא בת הזקונים. מהדברים החדשים שגיליתי על אנשים שאני מכירה קודם לכן, ובעיקר על עדן, הבנתי שהנושא טעון מאוד ולא מספרים עליו גם לחברים קרובים. בראיונות שעשה גדי בן עזר (2007) עם צעירים על המסע, גילה גם הוא את אותם דברים. מחקרים בנושא עדות של שואה גם הם  גילו ממצאים אלה. "מרואיינים רבים, שחוו טראומות כאלו בעבר, ציינו שהם לא סיפרו את הדברים לאיש עד לרגע הראיון שהתרחש במהלך המחקר. בספרות המקצועית הוצעו סיבות אחדות לכך, אחד ההסברים החשובים הוא שעד אז איש לא פנה למרואיינים באופן שיאפשר להם לספר את סיפורם. לכן יצירת האמון והקשר הראשוני, האמפתיה וההקשבה חשובים מאוד בראיון (בן עזר, 2007). למרות שסיפור המסע הוא נושא שמוכר וידוע לי, נגלה בפני סיפור חיים מרתק ומיוחד. מלא במטאפורות ובסיפורים אנושיים מרגשים במיוחד. הוא השאיר אותי עם הרבה מאוד שאלות על המסע ועל עצמי.

הראיון שאנתח הוא הראיון הראשון של שי בליווי דוגמאות מהראיון השני של עדן.                                               

 

דרך ניתוח הנתונים

 הקלטתי את הראיונות, שקלטתי ולאחר מכן התחלתי בניתוח הנתונים שנעשה על פי תפיסת ה-"תיאוריה המעוגנת בשדה" (Strauss & Corbin בתוך שקדי, 2003), שהיא מתודה מרכזית לניתוח נתונים ובניית תיאוריה במחקר האיכותני. על פי תיאוריה זו, בהתנהגות האנושית קיימים דפוסים וחזרות שניתן לאתר באמצעות  כניסה למחקר עם שאלת מחקר תחילית, כללית ופתוחה וחיפוש אחר קשרים ומבנים (גיבתון, 2001). דרך ניתוח הנתונים נעשה על ידי  קטגוריזציה איכותנית קונסטרוקטיביסטית נרטיבית. על פי אלבז לוביש,( 2001) נושאים רבים ומגוונים נלמדים בדרך הנרטיבית: מבנים לשוניים, עמדות, השפעות היסטוריות, זהותו של היחיד ועוד. מטרתם לתאר את המרחב האישי של היחיד ואת ההקשר התרבותי-חברתי שהוא מנהל יחסי גומלין עמו, לקדם את הבנת האדם מנקודת מבטו הסובייקטיבית, להבין את העולם כתהליך מתמשך, שאינו מסתמך על העובדות בלבד, לפרש את המציאות מתוך דיאלוג מתמיד עם האדם ולחתור לאמת ולמשמעות כפי שהן משתקפות בעיני הפרט. את הנתונים הצגתי על ידי תרשים של עץ כרונולוגי של חוויות ומילים שמתארים סיפור חיים של האינפורמנט בנקודות זמן ומקום שונים בחייו, המובלות ע"י הנושא שהוצג. תהליך הקידוד נעשה בשלשה שלבים. שלב הניתוח הראשוני נקרא "קידוד פתוח", ( Strauss, בתוך גבתון, 2001). החוקר עובר על החומר שברשותו ומאתר חזרות, נושאים וכותרים החוזרים על עצמם והניתנים לאפיון או לשיום. במהלך הקידוד הפתוח תוכני הראיון קובצו לקטגוריות תוכן, ומתוך קריאה חוזרת ונשנית של הראיון התהוו הקשרים בין הקטגוריות וניתנו להן "משקליהן" היחסיים במסגרת התמונה הכוללת. במהלך הקידוד הפתוח כולו השתמשתי במילים של האינפורמנט, למשל:

"אני אתחיל מאתיופיה בקטע של הקטיעה", מגיל מסוים כשאתה מצפה ומדמיין וחולם והתקוות שלך זה להיות כמו, והחלום שלך רקום לפי הידע שיש לך מהסביבה מיום שנולדת. ויום אחד באו ועקרו אותנו

 ועכשיו, מכיוון שבאותה מידה שתפרנו את החלומות, תפרו לנו את ירושלים, העקירה שם  היא לא הייתה נוראית.

 רק בדיעבד הכול התגלה שזה היה כנוראי". 

.

אחרי הקידוד הפתוח עשיתי קידוד צירי. "הקידוד הצירי" הוא שלב הניתוח השני (Strauss , בתוך גבתון, 2001). בשלב זה מתבצעת הגדרה מדויקת יותר של הקטגוריות, הקידוד נעשה סביב צירים הקושרים בין קטגוריות. קראתי כמה פעמים את הפסקה הראשונה של הסיפור והבנתי מהמילים האלה שיש כאן אמירה של כל מה שהוא הולך לספר לנו. קראתי שוב את הסיפור, שאלתי עוד שאלות, נצמדתי יותר למילים של האינפורמנט ונתתי שמות לתמות במילים שלי. על פי המודל לניתוח נרטיבים, טוענת ספקטור מרזלכי קו הסיפור (story line) הוא מעין "מפת דרכים" של הטקסט, המספקת תמונה כללית של מאפייניו התוכניים והצורניים. לצורך עריכתו מחלקים את הנרטיב למקטעים, לא קטנים מדי, על פי התמה העיקרית שלהם או תקופת החיים הנידונה (ספקטור מרזל, בתוך קרומר-נבו וקסן, בדפוס). בקטע הראשון של הראיון, בעצם שי מספר לנו הכול. כל המרכיבים של הסיפור נמצאים בתמצית של פיסקה זו ובהמשך הוא מפרט הכול בפרטי פרטים ממקום למקום, ע"י דימויים, מטאפורות, הוא לעיתים ידבר על עצמו ויגיד אני, לעיתים הוא ידבר בגוף שני או שלישי.

שקדי טוען כי על ידי שימוש בסיפור כקו מנחה החוקרים יכולים לארגן, לבחון מחדש ולארגן שוב את הקטגוריות עד שיתאימו לסיפור קוהרנטי (שקדי, 2003). עשיתי קידוד כרונולוגי של המסע שהתחיל באתיופיה, המשיך לסודאן ומסודאן לארץ ישראל. והחוט המחבר של המסע הזה הוא החלום: החלום שנרקם באתיופיה ומלווה אותו לכל אורך הדרך.  בשלב זה עשיתי "קידוד  סלקטיבי", שלב בו מעבים את הקטגוריות על מנת להגיע למספר מצומצם של קטגוריות אשר באמצעותן נוכל לספר את סיפור האינפורמנט שלנו ( Strauss, בתוך גבתון, 2001). עשיתי קידוד  סלקטיבי של כל המסע הכרונולוגי לתמה אחת וקראתי לה: החלום בנסיבות, ועוד 2 תמות סלקטיביות המתייחסות לעוצמה שהחלום נמוג: 1. כילד 2. כמבוגר:

הקידוד הצירי: נרקם באתיופיה, גווע בסודאן, מתעורר שוב עם העלייה למטוס והשנים הראשונות בארץ ונמוג בגיל 18 כשקודש הקודשים נפתח. כל החוויה הזאת מתעצמת מנקודת מבט של ילד שחווה את כל הזוועות ומתחזקת עוד יותר מנק' מבט כבוגר כאשר מבין שהחלום הזה לא היה הגיוני בגלל כל מה שקורה לו ולקהילה האתיופית בדרך לסודאן, במחנות הפליטים בסודאן ובארץ ישראל ואז החלום נמוג. לכן קראתי לסיפור- החלום שנמוג.

 השתמשתי במהלך כל הקידוד במילים של האינפורמנט כי המילים שלו תיארו בצורה הכי טובה את הקידוד הפתוח הצירי והסלקטיבי. הוא סיפר את הסיפור בצורה כזאת שהוא בונה את המילים ומגיע בהדרגה למסקנה בסוף כל פרק. לדוגמא:

קידוד פתוח: מצפה, חולם, תפרו חלומות, תפרו ירושלים, יום אחד, באו ועקרו אותנו. אתיופיה-עקירה לא נוראית

קידוד צירי:החלום נרקם

קידוד סלקטיבי: החלום בנסיבות. (קידוד הנתונים).

 

אחר כך קידדתי כל פרק לפי המקום במסע שהוא מציין והפכתי אותם לקטגוריות: אתיופיה, הדרך לסודאן, סודאן, ארץ ישראל. בכל המקומות האלה כתבתי את הקידוד הפתוח ובדקתי מה היה שם

במקומות האלה? מה קרה? ולפי זה נתתי שם לקטגוריות וגם כאן השתמשתי המילים של המרואיין למשל:

סודאן- (קידוד פתוח) , שוב הוא מודיע על המקום ואומר סודאן, מכניס אותנו לאווירה והמקום. הקידוד הפתוח נעשה בשלוש רמות של עוצמת הכאב שהובילו בסוף לקטגוריה צירית  שקראתי לה: החלום גווע.

הקידוד הפתוח: מדינה מוסלמית, זיכרון ארנק מעור, יריות, כאב שאי אפשר להסביר, אוהל מבד המון המון אוהלים, תחושה שמחר לוקחים אותנו, המוות הלך והתקרב, כמו חלום רע, המחר הזה עובר והחודש עובר, אחרי שלשה חודשים של כל יום:

 רמה 2: אנשים חלו ומתו, אנשים מתים על ימין ושמאל, מקושש עצים, מסתירים את היהדות, מקוים לשרוד.

 רמה 3: סבא מת, תשובה סופית שאין אלוהים שאין ירושלים שאין חלום.

כל אלה ביחד מובילים לחלום שגווע.

קטגוריה נוספת בנסיבות החלום היא:

החלום שהזין:(קידוד צירי), שמשקף את הניסיונות לעליה למטוס, הדרך לארץ והשנים הראשונות בארץ.

הקטגוריה מתחלקת ל 2 קידודים פתוחים: 1.בדרך לירושלים- דחפתי את הכיסא-מבצע ראשון -מבצע שני., ו 2. 10 שנים בארץ-רצתי מחוג לחוג.

השלב הסופי של החלום הוא:החלום נמוג (קידוד צירי) כילד וכמבוגר (קידוד סלקטיבי)- בארץ ישראל (קידוד פתוח) כשקודש הקודשים נפתח (קידוד פתוח) שמתחלק ל3 קטגוריות: מכות מצריים- ילד שסבל בסודאן- ומצב הקהילה.

לכן הקטגוריה הראשונה כשקודש הקודשים נפתח היא:מכות מצריים: כאן הוא מתאר כמבוגר מה קרה לו ולקהילה בארץ ישראל: מסע צלב," אות קיין"  כושים, רוע וגזענות, סוג ד', מחלות, חולמים ולא חולמים, מתים חיים.

כל החוויה הזאת מתעצמת מנקודת מבט של ילד ועוד יותר מנקודת מבט של  מבוגר לכן הוספתי שתי קטגוריות סלקטיביות: כילד וכמבוגר.

החוויות של סודאן מתחלקות ל2: החוויה של סודאן כאשר הוא מספר "על", בהקשר של השתלשלות הדברים הכרונולוגיים ומתעצם עוד יותר בתמה אחרת כמבוגר ומתאר כיצד הוא מספר על החוויות של הילד כמבוגר מבין. לכן בתמה של החלום נמוג בסודאן, מתוארים החוויות העובדתיות ואילו בתמה של ההבנה של המבוגר את אותו ילד,מתוארים החוויות "וילד רואה": לכן כילד (קידוד סלקטיבי) וכמבוגר (קידוד סלקטיבי) החלום נמוג (קידוד צירי) בארץ ישראל, כשקודש הקודשים ניפתח ומספר על ילד שסבל בסודאן (קידוד פתוח).

כל פעם שהוא רצה להגיד שזו נק' מבט של ילד הוא אמר "ואתה בתור ילד" לכן קראתי לכל הקידוד הפתוח שמדבר על חוויות של ילד " ואתה בתור ילד" : הייתי מפוחד, דאגתי להורים, אבסורדים, נגזר עלינו להיות בוגרים, צורך של ילד, רואה אנשים מתים, אני שומע את כל זה, דברים הכי קשים, כל העולם מת, וילד בן 7 כבר בן 8. וילד יכול לגדול למראית עין, החיים לוקחים אותו.

בארץ, אחרי כל המכות שעברו בסודאן, הקהילה נתקלת במכות מצריים. לכן החלום בארץ אחרי כל זה ואחרי הבנה שלו כמבוגר, הוא החלום שנמוג. נמוג לחלוטין! לכן קראתי לכל הקידוד כולו:

 החלום שנמוג

 

הצגת ה"סיפור"

 

  1. החלום נרקם

"אני אתחיל מאתיופיה בקטע של הקטיעה", מגיל מסוים כשאתה מצפה ומדמיין וחולם והתקוות שלך זה להיות כמו, והחלום שלך רקום לפי הידע שיש לך מהסביבה מיום שנולדת. ויום אחד באו ועקרו אותנו"

.

 בפסקה הראשונה של הסיפור אנו רואים את הקו הסיפורי של כל מה שהולך להיות בהמשך הסיפור כולו. שי מודיע שהוא מתחיל מאתיופיה ואנו מסיקים שימשיך אחר כך לעוד מקומות. באתיופיה הוא מתאר איך נרקם החלום ואיך הוא מצפה ומדמיין מיום שנולד. הוא מתאר שיום אחד באו ועקרו אותם. לא ידוע מי? למה? הוא עוצר עם המילה ועכשיו, אומר לנו שנעצור, ומחבר בין החלומות לירושלים במילים: "באותה מידה שתפרו את החלומות תפרו גם את ירושלים". ולכן הוא מתאר את העקירה משם שלא הייתה נוראית, בגלל החלום על ירושלים שהיה מאוד חזק- החלום היה רקום, תפור.  " ועכשיו, מכיוון שבאותה מידה שתפרנו את החלומות, תפרו לנו את ירושלים, העקירה שם  היא לא הייתה נוראית. רק בדיעבד הכול התגלה שזה היה כנוראי".  נספחים, שורה 6). באותה נשימה שהוא מתאר את העקירה שלא הייתה נוראית, הוא סוגר עם אמירה מנוגדת, ש"בדיעבד הכול התגלה כנוראי". הוא אומר לנו שלא רק העקירה הייתה נוראית אלא הכול היה נוראי וכל וזה התגלה רק בדיעבד מאוחר יותר. זאת אומרת, שאנחנו נעבור איתו מסע והשתלשלות דברים כדי שנגלה יחד איתו מדוע העקירה הייתה כל כך נוראית ומתי הוא בעצם מגלה לנו שהעקירה נוראית. כאן הוא פותח בחלום שנרקם:

שי מתאר מצב של ילד שגודל עם תרבות וערכים מסוימים עם חלומות להיות כמו האנשים בסביבה שלו באתיופיה ומצד שני מתאר במקביל איך באותה מידה שתפרו את החלומות תפרו גם את ירושלים כחלום משמעותי בפני עצמו. עד כדי כך שהוא מוכן לוותר על הבית ולהשלים עם העקירה הפתאומית מהבית. מוטיב החלום והכיסופים לירוסלם מופיעים בסיפורים רבים של העלייה לארץ. זהבה גדמו מתארת את התגשמות החלום כך:

 "כל החיים אדם חולם וכשמתגשם החלום, הוא לא מאמין ואז הא מתחיל שוב לחלום: אחזה הילדה בידיה של האם וחשבה לעצמה: הולכים לירושלים. כולם הולכים לשם ועכשיו גם אנחנו. הולכים לירושלים שהכול זהב בה. גם העפר, גם האבנים. ותמיד יש קשת והילה של זהב מעל שמיה". לא חשוב שעוזבים את הבית, הרי הולכים למקום יותר טוב, ובעצם למקום הכי טוב בעולם (ארנון אוחנה, 2005).

  עדן לעומת זאת, מתארת את החלום על ירושלים כחלום ששייך למבוגרים. היא אמנם שמעה את הלחשושים והשיחות של המבוגרים על ירושלים, אך מכיוון שלא שיתפו אותה, זה לא כל כך עניין אותה וזה לא הפך לחלום שלה:

"אני לא זוכרת בכלל שחשבתי על ירושלים, אז זה באמת לא היה מודע לי מה זה ירושלים. אני זוכרת למשל בתקופה של לפני העלייה, שמטוס היה עובר מעל פני השמיים, אז הייתי אומרת "אה הינה הוא בטח חזר עכשיו מירושלים או שהוא נוסע עכשיו לירושלים" אבל זהו., זה הזיכרון. כי שמעתי סיפורים  שמדברים על ירושלים, אבל זה לא מה שהעסיק אותי במהלך היום יום שלי"

 החלום שגווע

  "אז הלכנו עם תיקווה בלב בדרכים עם כל כך הרבה קשיים, שזה צמא, רעב , מוות ושודדים, ששם  התחלנו להרגיש את המחיר שמשלמים כשעוזבים את הבית". ( נספחים, שורה 9).

כאן הוא מתאר את הדרך לסודאן. למרות הדרכים עם הרבה קשיים יש תקווה בלב. החלום שנרקם באתיופיה עוזר לו לשמור עדיין על תיקווה בלב למרות כל הקשיים של הדרך. אבל אחרי חוויות של צמא, רעב, מוות ושודדים הוא מציין "מתחילים להרגיש את המחיר שמשלמים כשעוזבים את הבית". הוא משתמש במילה מתחילים להרגיש- כך הוא מודיע לנו שזה לא ניגמר פה, זה רק מתחיל ובהמשך מצפים לנו דברים יותר קשים מהדברים האלה. הדרך עדיין לא משפיעה על החלום הוא רק מציין שמתחילים להרגיש את המחיר שמשלמים כשעוזבים את הבית.

בסודאן שי חווה כאב שאי אפשר להסביר במשך שנה. הוא מגדיר את התקפה הזאת כתקופה רעה: "הכול היה כמו חלום רע, אוהל מבד, כל המשפחה בתוך האוהל, מלא, מלא אלפי אוהלים. והתחושה היא שמחר באים לקחת אותנו משם . והמחר הזה עובר ומחרתיים הזה עובר, השבוע עובר וחודש עובר, אחרי שלשה חודשים של כל יום אתה מקווה לשרוד, אתה מקווה שלא יקרה כלום להורים שלך לאחים שלך..." נספחים שורה 28).

בסודאן הוא מתאר שלוש רמות של עוצמת כאב עד שהחלום גווע. זה מתחיל עם תיאור של החיים בסודאן בתנאים קשים במיוחד ואת ההקשר של החיים של היהודים בתוך מדינה מוסלמית שמקשים גם על השהייה בסודאן. מהליכה ממושכת וצפייה להגיע לארץ ישראל הוא נתקל פתאום ביריות בפחד נוראי ובכאב שאי אפשר להסביר. ההורים שלו שלפני רגע היו גאים עם שטח של אדמה מוצאים את עצמם בתוך אוהל מבד ומסביב עוד המון המון אוהלים. החיים בתוך האוהל נראים לו זמניים מאוד. יש לו תחושה שמחר לוקחים אותם משם אך עם הזמן מתחיל להבין שזה לא כך, פתאום המוות הולך ומתקרב כי המחר עובר, ומחרתיים עובר החודש עובר והם עדיין בסודאן. בגלל ההמתנה והציפייה הארוכה והמתמשכת של החיים הקשים בסודאן, החלום הופך להיות כמו חלום רע. ואז עוצמת הכאב מתחזקת כי אחרי 3 חודשים של כל יום הוא מקווה לשרוד, הוא מקווה שלא יקרה כלום להורים ולמשפחה שלו כי המציאות השתנתה, אנשים חלו ומתו, אנשים מתים על ימין ועל שמאל, הוא מקושש עצים כדי לדאוג לעצמו לאוכל. בני המשפחה ממשיכים לחיות אורח חיים דתי אך בסתר וזה מתחיל להיות יותר קשה מהפחד שהשכנים יתחילו לחשוד בהם. 

המוות במחנות הפליטים הופך לשגרה, הוא משתמש בהקבלה של האנשים שקוברים לילדים שמשחיקים כדורגל: "אלה הולכים לקבור ואלה משחקים כדורגל". כך הוא רוצה להגיד לנו שהמוות הפך לחלק מהנוף של החיים בסודאן.

רמה שלישית בעוצמות הכאב בסודאן מתוארת כאשר סבא שלו מת. עד כה המוות היה חלק מהשגרה היומיומית שלו אך לא הגיע עדיין למשפחה הגרעינית שלו. הוא לא היה צריך להתמודד עם משמעות המוות, אבל כשסבא שלו גוסס הוא מתחיל להרגיש את המשמעות של המוות. הוא מבין, מרגיש ויודע לפי הסימנים שסבא שלו עומד למות. בגלל הקרבה שלו לסבא וההכרות המעמיקה הוא מבין שמשהו לא בסדר. סבא אומר שלוש פעמים תסגרו את הדלת, דבר שלא אמר לפני כן אף פעם. למרות שלא שיתפו אותו ולא הסבירו לו שי מבין שסבא שלו עומד למות. וכשהוא מת הוא בורח ולא רוצה להתמודד, בשלב הזה, שי מבין שזו התשובה הסופית שאין אלוהים, שאין ירושלים ואין חלום, הכול היה אשליה. עד עכשיו היו לו שרידים של אמונה ותקווה שעזרו לו לשרוד את הכאב והמוות והתנאים הקשים, אבל הוא נשבר כאשר סבא שלו כל עולמו מת לנגד עיניו ולא זוכה לראות את ירושלים  וכל אלה ביחד גורמים לחלום שלו לגווע:

"מבחינתי זו הייתה התשובה הסופית, סופית שאין אלוהים, שאין ירושלים, שאין חלום, שאין תיקווה ויש לשרוד".

שי משתמש הרבה פעמים במילה לשרוד, מה שהיה צריך לעשות בסודאן, זה כבר לא להמתין שהחלום יתגשם, הוא הבין שאין חלום וכל שנותר הוא לשרוד. לשרוד את הרגע, ואת הימים הקשים שעוברים עליו ועל בני משפחתו.

את התקופה הזאת בסודאן הוא מתאר כתקופה שריכזו בה את כל הדברים השליליים וכל סוגי הכאב שקיימים ביקום: " זה לקחת את כל הדברים השליליים שקיימים ביקום כל סוגי הכאב ולשים אותו במקום אחד ולשים שם ילד או ילדה, או קבוצה, או קהילה. זה לא משהו שנימשך שעה שעתיים, זה נימשך שנים! יש כאלה שהיו שם שלוש שנים שנתיים. 

 והילד הזה בסודאן  עד לכל הדברים האלה: "הוא רואה מוות והוא רואה רוע של אנשים , רואה כאב, רואה מחלות, והוא נחשף לדברים הכי-הכי קשים. בעולם"...." זה היה מחנה שריכזו את כולם שם, מי שמת מת , מי שלא מת אז אולי, ישרוד? אני יודע, אולי יחזור, אולי יברח בלילה?"(ש 232). שי מתאר ילד תמים שהיה לו חלום ומבלי שעשה דבר רע, הילד הזה נחשף לדברים איומים, קשים במיוחד. הוא משתמש במילים קשות כדי לתאר עד כמה זה היה קשה וכדי להעביר את המסר של הקושי, הוא בוחר לתאר את התקופה הזאת בסודאן במושגים של שואה ומחנות ריכוז.

זה מה שהיה בסודאן, אלה החוויות שהוא והקהילה עברו ולכן החלום שלו גווע בסודאן.

ואז אחרי כמה חודשים החלום שלי גווע, אין ירושלים, ולא יהיה ירושלים, הכול היה אשליה.

"ואז אחרי כמה חודשים, החלום שלי גווע, אין ירושלים, ולא יהיה ירושלים, הכול היה אשליה"

החלום שהזין:

"פתאום אני רואה, אוטובוס, כאילו, מטוס, ע  נ  ק !!! תאורה כזו. כאילו משהו מפלצתי....

 בטיסה, אני דחפתי את הכיסא שלפני, רציתי לעזור למטוס להגיע יותר מהר 

 

אותו חלום שנרקם באתיופיה וגווע בסודאן, ממש במפתיע, מתעורר שוב עם העלייה למטוס וזה בא לידי ביטוי במילים: "דחפתי את הכיסא שלפני"- בתור ילד הוא חשב שאם ידחף את הכיסא שלפניו, הוא יגיע מהר יותר לארץ ישראל וכך הוא יגשים יותר מהר את החלום. זה גם מתאר את תפיסת הזמן של הילד- אין לו סבלנות להמתין ל4 שעות טיסה, הוא רוצה כבר להגיע, הוא המתין מספיק ולא רוצה להתאכזב שוב.  בסוף הוא נירדם. החוויה הזאת מתארת את התעוררות החלום, הינה החלום יכול לרקום עור וגידים. ואכן כך הדבר.  הוא מציין שבארץ ישראל הוא רץ מחוג לחוג. החלום שקיים אצלו עמוק, אמנם גווע מרעב, מצמא, מוות ומהמתנה בסודאן, אך הוא התעורר לחיים ומזין אותו מבפנים ודוחף אותו לפעילות ועשייה:

 "האנרגיה החדשה, החלום הזה שנרקם מאז שנולדתי על ירושלים ועל מה שהיא, הוא שהזין אותי מבפנים ולכן אני הדחקתי כל דבר שקשור  לסודאן. בשנים הראשונות, הרבה שנים בעצם. הייתי אנרגטי, עשיתי, אני בתור ילד הייתי ב 11 חוגים. אין חוג שלא הייתי בו מאז שקמתי בבוקר עד שהלכתי לישון בלילה, בלילה". "אני פשוט גדשתי באנרגיות. בזבזתי הכול היום אני (צחוק) "אהון אמה תניצ'ה" (עכשיו אני כבר ישן, באמהרית)". (ש' 182).

שי מתאר סיטואציה בה "החלום שהזין" ריכז את כל האנרגיות שלו עד גיל 18. כך הספיק לעשות המון דברים. מהבוקר עד הלילה הוא היה עסוק בעשייה וגדש באנרגיות. היום הוא אומר באמהרית- אני ישן. בזבזתי הכול. את כל האנרגיות, בגלל החלום שהזין. מצד אחד הוא שמח שזה קרה כי זה עזר לו להדחיק ולעשות, מצד שני הוא גם מאשים את החלום כי הוא בזבז את האנרגיות בצורה לא שווה במהלך חיוו. כשהוא מדבר על החלום שהזין הוא מדבר על עצמו באופן אישי בלבד, הוא לא מספר לנו מה קרה לעולים אחרים, ניראה כי הוא התנתק לתקופה מסוימת מהקהילה והתרכז בעצמו. ריכז את האנרגיות שלו לו בלבד וכך יכול היה להצליח ולהדחיק את כל מה שקרה בסודאן. מתאר מצב של התמזגות עם החלום האישי שלו, הגשמה עצמית ועם החלום שנרקם באתיופיה.   

החלום שנמוג

בארץ ישראל החלום נמוג בגלל כל מה שקרה לו ולקהילה בארץ ישראל: מסע צלב," אות קיין"  כושים, רוע וגזענות, סוג ד', מחלות, חולמים ולא חולמים, מתים חיים.

בארץ, אחרי כל המכות שעברו בסודאן, הקהילה נתקלת במכות מצריים. המון קשיים שלא כל כך תלויים בהם. הוא משתמש שוב במושג מהתנ"ך, הוא מדמה את השהות בסודאן ואת העלייה לארץ כמו בני ישראל שעלו ממצריים. ישנם הרבה מוטיבים דומים: סבא שלו שמת ולא זכה להגיע לארץ, כל התקופה של ההמתנה במדבר, אבל מה ששונה הוא, שבני ישראל הגיעו לארץ זבת חלב ודבש ואילו העולים מאתיופיה קיבלו בארץ מכות מצריים. לא מספיק מה שעברו, במקום שהקולטים ייקחו אחריות על כל העוול שנעשה להם, ויטפלו בהם, הם גם מקבלים בנוסף מכות ללא הרף. פתאום צבע העור הופך לאות קיין, קוראים להם כושים, הם נתקלים בגזענות, קוראים להם סוג ד', מביאי מחלות. הזיכרון הזה הופך לזיכרון כחלום רע. החלום הזה הופך להיות לחלום רע בארץ ומשפיע עליו באופן אישי.

שי שהחלום שלו נמוג מתאר את החוויה כמשפיעה מאוד על החיים שלו על ידי כך שהוא מחלק את החיים שלו בארץ לתקופה של החלום שהזין ולתקופה של החלום שנמוג. לחלום הזה יש משמעות מאוד גדולה על החיים שלו. עדן לעומת זאת שהחלום לא היה משמעותי עבורה אינה מייחסת חשיבות כל כך גדולה למסע מסודאן לישראל:

 "אני לא חושבת שזה הפריע לי, חסם אותי, פגע לי, אני לא יודעת, אולי אם כל זה לא היה קורה הייתי מתנהגת בצורה אחרת. אבל מכיוון שזה קרה, אז זה קרה וזו המציאות, למדתי עליי ועל היכולות שיש לי שקיבלתי, ... ועם כל זה בסך הכול יצאתי בן אדם טוב לא?"(ש' 650).

מנקודת מבטו של שי שראה וחווה את כל הזוועות וראה את כל הסבל מאמין שיש קשר למה שקרה בסודאן ולמצב הקהילה בארץ. העולים בארץ לדעתו "חולמים ולא חולמים". זה מחייב אותו לא להסתכל מהצד אלא, לפעול. מעין מסע צלב חיובי של לנסות להוכיח שאנחנו בסדר, שאנחנו טובים, שאנחנו שווים. נמצא במלחמה מתמדת בין האהבה שלו לאמנות לבין החובה להוכיח לפרנג'י שאנחנו שווים. והוא שב ומסכם את כל נושא החלום במשפט: "התחיל מעור וניגמר בעור, החלום". בעצם החלום בארץ אחרי כל זה הוא החלום שנמוג. נמוג לחלוטין!

ואתה ובתור ילד" 

כל החוויה הזאת מתעצמת מנקודת מבט של ילד. כשקודש הקודשים ניפתח הוא מספר על ילד שסבל בסודאן: "הייתי מפוחד, דאגתי להורים, אבסורדים, נגזר עלינו להיות בוגרים, צורך של ילד, רואה אנשים מתים, אני שומע את כל זה, דברים הכי קשים, כל העולם מת, וילד בן 7 כבר בן 8. וילד יכול לגדול למראית עין, החיים לוקחים אותו.

כשהוא מדבר על הילד התיאורים שלו הם דרמטיים, חריפים ומכלילים. שימוש במילים כמו: שומע את כל זה, נגזר, הכי קשים, כל העולם מת, החיים לוקחים אותו. הוא כנראה רוצה להגיד לנו עברנו את החוויות האלה והאלה בסודאן, אבל כל זה בתור ילד, "אתה בתור ילד": זה יותר קשה, יותר טראומתי זה הכי קשה. הילד מתואר מצד אחד כחסר ישע ומצד שני כבוגר לגילו.

הוא מדבר בגוף שני נוכח- הוא אותו ילד שחווה את כל זה רוצה להגיד שכל החוויה הזאת לכל ילד לא משנה מי, זה הכי קשה. והוא ממשיך ומציין- וילד בן 7 כבר בן 8. הילד הזה- שי שעבר את כל זה ,הוא כבר שנה שלמה עובר את כל זה. לא חודש חודשיים שלוש אלא שנה שלמה מהחיים שלו שהוא עובר את כל זה. הוא בוחר להשתמש במילה רחוקה יותר ממנו- הוא קורא לילד הזה שי מהזיכרון שהיה בסודאן שנה שלמה - וילד.  ילד אחר, יכול להיות כל ילד. עדן לעומת זאת מספרת על עצמה ומידי פעם מעלה חיוך וצחוק נבוך ושתיקות: "הייתי בתוך הבית, כי הייתי מאוד חולה. אני לא יכולתי לראות אה..... אם יש אנשים סביבי בכלל. אפילו את ההורים שלי אני  לא זוכרת אותם במהלך כל המסע הזה חוץ מאבא שלי שליווה את הקטע של הסיפור.אבל בתוך סודאן אני לא זוכרת אותם. זה היה כאילו..... לא.......הייתי.  זה היה משהו מוזר, הייתי חולה, הייתי חרשת, הייתי גם עיוורת, והייתי גם נכה (מחייכת)". (ש' 521).

 היא מתארת את אותה עדן ילדה קטנה כחסרת אונים לגמרי ומפרשת את זה בדיעבד כצורך של הגוף שלה להגן על עצמה מפני כל הזוועות שהיו בסודאן:

 "אני יכולה להבין היום בדיעבד שזה מקום שלא רציתי לראות, זה מקום שלא רציתי לשמוע עליו וזה גם מקום שלא רציתי ללכת אליו, אז הגוף שלי פירש את זה בצורה כזאת של תהי משותקת תהיי חרשת, תהיי זה. היה כל כך רע שם, שלא רציתי לשמוע". (ש' 664).

עדן מציינת שהיא הייתה בתוך הבית, (האוהל). היא עברה את כל התקופה הקשה הזאת מבלי לראות ולשמוע. היא מבינה שהיה כל כך רע שם שהיא לא רצתה לשמוע. שי לעומת זאת היה בחוץ, מחוץ לאוהל. היה פעיל, הוא הלך לשאוב מים מהבאר עם אחותו הקטנה, הוא עבד וקושש עצים כדי לקבל גרגירי תירס, הוא ראה את המראות, שמע את היריות, ראה אנשים מתים על ימין ועל שמאל, ראה את סבא מת. במשך שנה שלמה הוא שמע וראה וספג, אך נקודת השיא שהחלום גווע הוא המוות של סבא שלו. עד כה הוא התמודד עם מראות של מוות של אנשים שלא מכיר או ראה אותם במחנות, אבל המוות של סבא שלו גורם לילד הקטן להתמודד עם אובדן אישי ויקר, אם לפני כן הוא ניפרד מארנק מעור שהיה לו יקר כי זו המתנה הראשונה מאבא ומבין היחידות, כעת, הוא מתמודד עם אובדן משמעותי, סבא שלו, שזה המון הכול מבחינתו ומתעצם עוד יותר הפרידה בתנאים שהיו במחנה:

 " ואני שומע את כל זה. בבוקר אני התעוררתי מהבכי של אבא וברחתי משם. לא לוויה ולא כלום, חזרתי מאוחר, מאוחר, כי לא יכולתי כבר להתמודד עם זה. בעצם בהצגה שלי אני שילבתי בין סבא שלי בעצם, שהוא הדבר הכי קשור אליו.. שהייתי אליו, ובין סיפור אהבה שנכתב שם. ומבחינתי זו הייתה התשובה הסופית, סופית שאין אלוהים, שאין ירושלים, שאין חלום, שאין תיקווה ויש לשרוד. לשרוד זה לנסות לשמור על המשפחה. ואנשים הלכו וחלו ומתו. שכנים ומכרים, את יודעת, כל כך הרבה דברים וכל זה". (ש' 81).

 שי מתאר סיטואציה של פרידה מסבא לא נעימה וטראומתית, הוא בורח משם כדי לא להרגיש, כדי לא להתמודד. לא מדברים איתו, לא מסבירים לו, דברים פשוט קורים. שי שהיה בחוץ, כילד הוא התמודד עם המוות בצורה של בריחה ואחר כך הוא מתאר סוג של השלמה. המוות שהפך להיות שיגרה, הצורך של הילד להיות ילד התגבר על חוויות העצב והאבל הוא צוחק ומשחק כי זה צורך ילד:

 " ואז אתה בעצם מתחיל לצחוק, כאילו, זה צורך של בן אדם, צורך של ילד. כל העולם מת, אלה הולכים לקבור, ואלה הולכים לשחק כדורגל. וכן, אנחנו בתור ילדים, זה איזשהו צורך". (ש' 88).

 גם עדן מספרת על התמודדות עם מוות, אבדן יקר של שני אחיה ששכבו לצידה חולים. למרות שאף אחד לא שיתף אותה, היא הרגישה שהם חסרים, גם במצב של עיוורון, חירשות ושיתוק, היא הבינה שהם מתו:

 "הרי כל הקטע של המסע הזה אף אחד לא שיתף אותך, אף אחד לא זה, אז את יודעת, את מניחה בעצם שזה החלטה של המבוגרים, זה החלטה של- הם יודעים יותר טוב. מין תחושה כזאת. לא שאלתי יותר מידי שאלות. גם לא הציק לי לא...לא יודעת... לא היה שם משהו שהפריע לי, שפתאום ראיתי שהם לא נמצאים (האחים). בבית אצלנו אני יודעת תמיד שהם איתי, אבל באותו יום הם לא היו איתי. אז שאלתי איפה הם ולא זוכרת שמישהו השיב לי איפה הם בדיוק וזהו. ומהקטע הזה אני כבר לא זוכרת". (ש' 553).

ניתן לראות שעדן עשתה מאמץ ושאלה. עד כה היא הייתה מכונסת בתוך עצמה אבל כשהיא הבינה שהאחים שלה לא נמצאים היא שאלה שאלות. וכשאף אחד לא ענה לה זה השפיע עליה בצורה יותר קשה. מהקטע הזה היא בעצם לא זוכרת יותר כלום. ייתכן שהעובדה שאחיה הקטנים היו לצידה חיזק אותה בצורה מסוימת וגרם לגוף שלה בכל זאת להתאמץ ולהרגיש, אבל אחרי שאיבדה את האחים

שלה, היא כבר לא זכרה כלום. היא הרגישה שהיא צריכה להיות יותר קטנה, לא לתפוס מקום בשביל שתוכל לשרוד: " אמרתי לעצמי אני חייבת לשרוד ככה שלא יראו אותך, שלא תתפסי הרבה מקום, לא ללכת להתחבר לסודנים לספר להם מה את מי את, אלא להיות נראית ולא נראית, להיות שם אבל את לא שם וזה מה שעזר לי לשרוד".( ש' 731).

שי מבין שכילד, שנותר לו רק לשרוד. ולשרוד מבחינתו זה לשמור על המשפחה שלו שלא ימותו. כילד בן 7 הוא לוקח על עצמו אחריות גדולה. הוא הבין שכילדים נגזר עליהם להיות בוגרים ולכן לוקח את האחריות הזאת. למרות כל תחושת הפחד  הוא נהג ללכת לבאר לשאוב מים עם אחותו הקטנה, הוא מתאר שם סיפור של מפגש של ילדה קטנה אחרת שסיפרה לסודנים בתמימות שהיא יהודיה ורוצה ללכת לישראל. והם שראו את הכול מרחוק, התחבאו, ברחו משם וניצלו בנס. עדן "העדיפה" לא להיקלע למצבים כאלה מלכתחילה ונשארה שוכבת באוהל עד המעבר לבית אחותה-מקום בטוח.

בתקופת השהות בסודאן ובמסע בכלל, הדמויות שהם מזכירים הם בעיקר את אבא, סבא אחים ואחיות. את אמא לא מזכירים הרבה. בתור ילדים קטנים בני 6 ו 7 שאמורים להיות קרוב לאמא. עדן מזכירה אותה פעם אחת במהלך המסע כשהיא שואלת שאלה על האחים שלה וגם אז לא עונים לה.

מאז אני זוכרת רק את התקופה שהתחלתי להבריא מהמחלה. והתחלתי ללכת כמו תינוק כאילו על ארבע כזה, (צחוק), כדי שהרגליים שלי יתחזקו..".(ש' 645).

כמבוגר כל החוויות של החלום והמסע לירושלים מעוררות אצל שי הרבה מאוד שאלות ותהיות. בתור מבוגר הוא בעצם מבין דברים אחרים ומרשה לעצמו לכעוס ולהשוות את החוויה לשואה. מבין שמצב הקהילה מושפע מאוד מהטראומות של סודאן. כילד הוא הכחיש הכול כי החלום הזין אותו מבפנים כל עוד היה ילד. בגיל 18, הוא מספר שוב בדרמטיות "קודש הקודשים נפתח"- שימוש במושג מהתנ"ך, מקום שאסור לגעת, אסור להיכנס אליו ואם נכנסים אז לא יוצאים ממנו בחיים. כל עוד הוא היה ילד הוא לא נכנס לקודש הקודשים, הוא הדחיק- פה הוא משתמש במושגים מעולם הפסיכולוגיה. וכשקודש הקודשים נפתח, צפים כל השאלות של המבוגר: רגע,ירושלים, זהב איפה זה? עברנו סוג של שואה, זה נימשך שנים! זה מחנה השמדה, מחנה ריכוז, 4,000 מתו, כל סוגי הכאב. אנשים מתים, פציעה בנפש, קורבנות, אי שפיות נצחית, הורגים את הנפש, רצח והתאבדות, וקש ששבר את גב הגמל, צורך ברמה טיפולית ארצית.

 כמבוגר הוא גם מבין שיש השפעות ישירות על מה שקרה לילד הזה בסודאן והוא כועס: "את יודעת כשאנחנו מתבגרים זה הופך להיות חלק מאיתנו. זה לא עוזב אותנו כל עוד אנחנו לא מדברים על זה ולא פותרים את העניין הזה.  תישמעי, את מביאה ילד, וחושפת אותו,(צחוק), לדברים הכי קשים שהעולם יכול להציע מא' עד ת'. זאת אומרת, גם הדבר היחידי הרוחני, החיובי שהיה קיים אצלו כמו בכל חיה, סליחה, בכל בן אדם קיים שזה תיקווה או חלום, גם הוא נמוג באיזשהו שלב. שהוא ראה על ימין ועל שמאל אנשים שהוא מכיר מתים ומתים באכזריות, ואין מים, ואין אוכל, ורעב ומחלות, זה לקחת את כל הדברים השליליים שקיימים ביקום כל סוגי הכאב ולשים אותו במקום אחד ולשים שם ילד או ילדה, או קבוצה, או קהילה. זה לא משהו שנימשך שעה שעתיים, זה נימשך שנים!".(ש' 227).

שי מסתכל על הכול בדיעבד ומבין שהעקירה מאתיופיה הייתה נוראית, מבין שהחלום הזה לא היה הגיוני בכלל. הדבר בא לידי ביטוי במטאפורה שהוא עושה עם החלום במבט לאחור. הוא סוגר את כל הדרך וההמתנה במחנות הפליטים באמירה: "התחיל מעור וניגמר בעור..... החלום". ארנק מעור-המתנה הראשונה מאבא שקבר בגבול סודאן, וסנדלי עור ששכח באוטובוס בדרך למטוס. הוא אמר את הדברים בנימה מאוד עצובה, אמר קודם את המשפט: "התחיל מעור וניגמר בעור" ואחרי הרהור ושתיקה הוא הוסיף: "החלום".  פתאום החלום לא בעל משמעות כל כך גדולה.  בסך הכול התחיל וניגמר בעור, זה כל הסיפור ובשביל זה היה צריך לעבור כל כך הרבה. מעין תחושת רמאות. הוא חזר על המשפט הזה פעמיים והוא מוסיף: "אז עליתי בעצם לארץ, יחף. (צחוק)" אני הייתי תמיד עם נעליים ועליתי יחף לארץ". (ש' 146). העור הוא מטאפורה לחלום. בדיעבד הוא מבין שהוא עלה יחף לארץ, בלי נעליים, בלי חלום. הוא תמיד היה עם נעליים- עם חלום ועכשיו הוא יחף. והוא צוחק. בהתחלה כשהוא אמר את זה הוא היה עצוב כי הוא היה מחובר עדיין לחלום, אבל בדיעבד הוא צוחק על החלום. צוחק מתוך גיחוך, מרשה לעצמו להתבדח על החלום. בתור מבוגר הוא מבין שההשפעות של העלייה קשות. הזיכרונות שלו מהתקופה הזאת עדיין חיים ושלמים. לעומת זאת, עדן, שהגוף שלה הגן עליה ועזר לה להדחיק כבר אז, התפיסה שלה שונה לגבי ההשפעות: "היום זה ניראה לי כל כך רחוק זה ניראה לי תקופה אחרת. כאילו זה, לא מדברת אל עצמי. זה ניראה כאילו מישהי חוותה משהו ואת מספרת עליה. מין תחושה כזאת של ניתוק עצמי כזה. את מנתקת את עצמך מהחוויה הזאת. זהו, זאת החוויה ואני מניחה (צחוק), שהחוויה הייתה באמת טראומטית ומאוד קשה. כי לא זוכרים בה שום דבר, את כל העניין הזה של באמת מה קרה שם (ש' 587).

עדן מגנה על עצמה בכך שהיא לא זוכרת, לא מתעסקת עם זה וגם לא נותנת משמעות גדולה לחוויה שהיא מניחה שהייתה טראומתית, אך מצד שני היא גם יודעת שאם היא תיגע בזה באמת ותנסה להיזכר ולספר על עצמה ולדעת שאותה ילדה זו עדן של היום באופן ישיר, יהיה לה כנראה קשה להתמודד. אך היא מודעת לכך ועושה מאמץ כדי לספר את הסיפור:

"אני משתדלת לא להגיע למצב של... עכשיו למשל, לספר את הסיפור ממקום אחר, לא לערבב רגשות. או שלהתחיל לבכות, או לספר את זה בצורה כזאת וכזאת להיות עצובה, או משהו כזה ,לא. אני חושבת שזה מקום מאוד קשה, זה לא מקום שאפשר לגעת בו בקלות כזאת. אבל כדי שהסיפור יצא וכדי שאני אוכל לספר אותו, אני משתמשת במין, הסוואה כזאת של להסוות את זה בחיוכים". (ש'667).

כמבוגר, שי מסתכל על כל מה שקרה בסודאן במבט לאחור וכועס מאוד. לדעתו לא מדובר מחנה פליטים, אלא במחנה ריכוז, מחנה השמדה שבו לא היו זכויות ליהודים. הוא אפילו כועס שמכנים את זה מחנה פליטים וממעיטים מהסבל שעברנו שם. בנוסף לכל זה הוא אומר: "גם לא קיבלנו טיפול אחרי כל הטראומות שעברנו, אף אחד לא לקח על עצמו אחריות כדי לחשוב מה עברנו. בעיקר מה שילד עבר בתוך כל זה. לדעתו כל עוד לא עברנו טיפול הבחירות שלנו בחיים מובלות דרך הטראומות וחייבים לטפל בזה ברמה טיפולית ארצית. בעצם המסע הזה לארץ השאיר חותם קשה ביותר ומשפיע עלינו עד היום ומישהו חייב לקחת את הדברים ולעשות משהו". 

עדן לא מרגישה כך, היא לא מייחסת חשיבות גדולה לחלום, לירושלים ולסבל שהיה שם. היא לא ראתה ולא שמעה ותפיסת העולם שלה שונה. ייתכן שזה נבע מהעובדה שהיא הייתה מנותקת לגמרי ומעדיפה לא לזכור ולא להרגיש ומאמינה שגם אם קרה דבר נורא אפשר להסתכל על זה אחרת:

"אני מאמינה באחריות שבאדם, אני מאמינה בלקיחת אחריות על החיים שלך ואתה יכול לקבוע את הגורל שלך ולא לחכות למישהו אחר שיקבע לך את הגורל. אהה אתה יכול לשנות כל דבר. גם אם קרה משהו נורא אפשר ללמוד מזה משהו ולהמשיך הלאה". מצד שני היא מתארת דילמה שאולי לדעתה קשורה לחוויות שלה כילדה בסודאן: "אני לא יודעת אם זה קשור אבל הייתה לי דילמה אם להביא ילדים או לא להביא ילדים לעולם הזה. עקרונית, אמרתי מה, העולם הזה התקלקל, רעב בעולם, מלחמות וזה. אני לא יודעת עד כמה זה קשור לשם, לחוויה שחוויתי בתור ילדה, אה....... אבל יכול להיות בלא מודע זה תפס אצלו מקום, זה תפס שם מקום, היום אני לא יכולה להגיד לך משהו חיובי". (ש'768)

שי לוקח אחריות על מצב הקהילה ומרגיש כאב על כל הקורבנות של סודאן ועל כל הקורבנות שמתים בארץ כתוצאה מהטראומות של סודאן.

"בינתיים יש קורבנות. ולי כואב על הקורבנות, אני מזיל דמעה על הקורבנות. אני כואב לי על כל נפש שמוחתמת באות כאב, על כל ילד שמתאבד, על כל גבר שדוקר והורג את אשתו, מהמקומות האלה.

זה לא נובע מהרוע, זה נובע מזה שהנפש שלהם מתה! הם חיים מתים. וקש ששבר את גב הגמל, זה המושג שהכי טוב להשתמש בו בכל דבר שקשור לעדה. יש מושג כזה שניקרא.... אי שפיות זמנית?...... אצל האתיופים נגזר אי שפיות נצחית כי.......... כל עוד הנושא הזה לא יטופל בשורש, והטיפולים הפסיכולוגיים  שכל אחד. לקחת כל הורה שעבר את החוויה שקבר את הילדים שלו, שקבר את זה, להביא לו טיפול. הוא לא ירצה, להכריח אותו אפילו ויהיה טיפול ויהיה מתרגם, ומה עבר. שבסוף יתחיל לדבר על זה  ויבכה על זה ויבכה, ואז יתחיל לדבר. ואחרי זה יתחיל לחיות את החיים שלו. ואז גם האימא וגם האחות וגם האח, וככה כל אחד ואחד, רק אז הם יתחילו לחיות. כי בינתיים כל בחירה שאנחנו עושים מובלים על ידי ה-תת מודע שכבולה מאוד, מאוד לעבר הכואב. מאוד, מאוד, מאוד כואב"(ש',362) שי מאמין שעל מנת שאנשים יוכלו לחיות ולעשות בחירות חייבים לקבל טיפול פסיכולוגי. הילדים ההורים וכל מי שעבר את המסע. וגם אם יש קשיים בשפה לא צריך לוותר אלא להשתמש במתרגם ולטפל בכל דרך.

שי מאמין שהיום צריך להלחם את המלחמה הזאת בשביל שלדור הבא יהיה טוב יותר. לכן הוא יוצא למסע הצלב, למרות שהוא לא רוצה, למרות שלפעמים שוכח שהוא בעצמו אתיופי. קשה לו להתעלם ממצב הקהילה מהמצב של המבוגרים ושל הנוער. הוא כואב את כאב הרוצחים והמתאבדים ומעוניין שזה יפסק בדור הזה ולא ימשיך הלאה לדור הבא:

"אנחנו צריכים להילחם את המלחמה בשביל שלילדים שלנו יהיה טוב. לבן שלי לא יהיה חסר כלום, אני אתן את הכי טוב ולא אתן שיעבור עליו כלום ממה שעברתי, אני לא רוצה שהדור הבא ילחם את המלחמה שלנו, זה לא נכון. אנחנו צריכים להלחם עכשיו בשבילם" (ש' 468).

סיכום של הקו הסיפורי כשיר:

 

החלום שנמוג

אני החלום של שטו בן החמש שש והשבע.

ושל שי בן התשע ועד גיל שמונה עשרה.

נרקמתי בליבו באתיופיה.

שם, בכפר מצ'ה מעבר לשני ההרים: בקל סקיי וג'נמורה.

אני החלום שתמיד חי בליבו והפיח בו המון תיקווה להמשיך לחלום...

בזמן ששמר על שדה התירס מפני הקופים.

כששמע כל יום סיפורים מרתקים מפי סבו.

בזמן ששיחק עם סבו,

וכששיחק בשדות עם אבבו,

ולחלום...על ירוסלם.

אני החלום ששמר על שטו  כשעקרו אותו ממצ'ה בגיל 7.

אני החלום ששמר עליו בדרך לסודאן,

מפני הדרך הקשה, הצמא הרעב ומפני השודדים.

אני החלום שגווע במחנה הריכוז בסודאן

כששטו ראה את הדברים הכי קשים בעולם...

כאב, מוות אכזרי, סבל, מחלות, רוע, רעב וצמא.

כשניפרד מהמתנה של אבא ומאבבו שכל כך חלתה.

אני החלום שמת עם סבא, כל עולמו.

קמתי לתחייה כששטו דחף את הכיסא במטוס.

לא רציתי לאכזב אותו

הזנתי את שי  10 שנים בארץ ישראל.

המדינה הזאתי.

בשפע של חוגים ועשייה,

כשפגש שוב את עדן,

כשהפך לשחקן.

לא רציתי לרמות אותו.

דברים לא תלויים בי.

שי שוב רואה ומתבונן.

אני לא יכול יותר,

אני

נמוג.

דיון מסכם

בעבודה זו בדקתי את חוויות ילדים בעלייה לארץ דרך סודאן ובעיקר את השפעות של השהות במחנות פליטים ואת השפעות תקופה זו על החיים הבוגרים ואת הדילמות שמעורר נושא העלייה. החלום שמלווה את עם ישראל דורי דורות ליווה גם את יהודי אתיופיה במשך אלפיים שנות גלות. החלום על ירושלים בעיקר הוא זה שהניע אותם לקום לעזוב הכול וללכת בהזדמנות הראשונה שהבינו שיש דרך. לעלייה דרך סודאן השלכות רבות על אנשיה באופן ישיר ועקיף. העלייה ונסיבות העלייה והקליטה בארץ, השפיעו קשות עד כדי כך שילד שחלם נישאר בסוף בלי תיקווה ובלי חלום. נישאר בעיקר עם עצב וכאב על מה שקרה במהלך המסע לארץ ובעיקר על מצב הקהילה. מסע העלייה לארץ בדרכים השונות ובמיוחד העלייה דרך סודאן, הותיר בקהילה כאב רב וצלקות שלא נרפאו עד היום. ההשלכות אלו מתעצמות כאשר מדובר בילדים. הילדים, למרות שלא שיתפו אותם באופן ישיר, הם שמעו, חלמו ונתנו לדמיון של ילדים לתאר את ירושלים כמקום הכי טוב בעולם. שי שהיה עד למראות הקשים והטראומתיים, כואב את הקורבנות שנפלו בסודאן, הוא בוכה על הקורבנות בארץ שהושפעו מהטראומות של סודאן. החלום היה כל כך חזק אצל ילדים שעם כל מפחי הנפש שחוו עדיין הייתה להם תיקווה שהסוף יהיה טוב. ניסיונות העלייה לאוטובוס, העלייה למטוס והשנים הראשונות בארץ מצליחים לעורר שוב את החלום שגווע מכל הטראומות בסודאן.

 הסיפור של שי וילדים נוספים מתארים את השנים הראשונות בארץ כחוויה טובה, אנרגטית של עשייה. אך היו גם ילדים שהמפגש הראשון עם ירושלים שאינה כולה זהב הייתה עבורם אכזבה קשה. ולמרות הכול, הילדים נקלטו בקלות ביחס למבוגרים. המבוגרים הבינו מייד שהחלום על ירושלים שונה מהמציאות שפגשו ולרוב הם שותקים. אצל הילדים ההתפקחות מהחלום מגיע בשלבים שונים. השאלות מתעוררות לרוב בגיל ההתבגרות וההתמודדות אינה פשוטה, וההלם גדול יותר כשהוא מתגלה בגיל מאוחר. מחקרים רבים מראים כי תנאי הקליטה בארץ, ההבדלים התרבותיים והלם התרבות הינם גורמים המשפיעים על הקליטה של עולי אתיופיה בארץ. על פי הראיונות של שי ועדן ניתן ללמוד כי גם המשתנים של גיל, מין, מקום במשפחה, זמן החשיפה והעדות למראות וכן המידה שהחלום תפש מקום 

באתיופיה, משפיע על הקליטה בארץ ועל תפיסת העולם כבוגרים. שי, שהיה מונע מהחלום היה ער לכל המתרחש סביבו וכל פעם מחדש התאכזב מהחלום. כילד הוא חווה התמודדויות קשות של כאב אובדן ואכזבות חוזרות ונשנות. כאשר השיא הוא המוות של סבא שלו ואז בעצם החלום נמוג ומבחינתו זו התשובה הסופית שאין אלוהים ואין ירושלים ואין חלום. עם זאת הצליח להיקלט בארץ והצטיין בתחום המשחק בו בחר לעסוק.

שי שטיפל בטראומות העלייה עם הצטרפותו לקבוצת תיאטרון אתיופי,  הוא טוען כי מניסיונו, הילדים, המתבגרים וההורים שחוו את העלייה דרך סודאן חייבים לטפל בטראומות, לגעת ולדבר עליהם. הוא זועק אל המדינה , ואומר לה לקחת אחריות ולטפל בכל אחד ואחת מבני המשפחה שהיו עדים לטראומות המסע ורק כך לדעתו יוכלו בני הקהילה בארץ לחיות בצורה שפויה. הלל והיימן (1999) אף הם מתארים קבוצה טיפולית של צעירות יוצאות הקהילה.  בקבוצה המטופלות דיברו על טראומות המוות בסודאן שהן עדיין חוות, על הקבורה ללא קבר, על האבל ללא בכי ועל החרדה שיקרה משהו לילדיהן. העלאת הזיכרונות הטראומטיים בקב' לוותה בעוצמות רגשיות חזקות ביותר בצעקות בבכי ובתגובות פסיכוסומאטיות של רעד ואי שקט. הדבר מעיד על כך שטראומות של סודאן משפיעים עדיין בצורה זו או אחרת על העולים. עדן לעומת זאת מתארת את עצמה כילדה שכל נושא החלום לא העסיק אותה במיוחד.

ייתכן שיש לכך השפעות על תפיסתה היום את העלייה והמקום שהוא תופס אצלה כבוגרת. במחנות הפליטים היא מתארת את עצמה כחווה מחלות פסיכוסומאטיות רבות. עיניה שלא רצו לראות, רגליה שלא רצו ללכת ואוזניה שלא רצו לשמוע היו משותקים. רק אחרי שעברה לגור אצל אחותה, לאחר שהסכנה חלפה היא חזרה לתפקד שוב בהדרגה. שם מתארת מצב שהתחילה ללכת כמו תינוק, כאילו נולדה מחדש. עדן בוחרת לקבל את הדברים כפי שהם ולא לגעת בהם. היא מבינה שעברה בסודאן טראומות קשות, אך מעדיפה לא לייחס לכך חשיבות גדולה על החיים שלה כבוגרת. לדעתה, על העולים לקחת אחריות על חייהם למרות כל מה שעברו ולא להפוך למסכנים. היא מציינת כי המסע פיתח אצלה יכולת הישרדות והמחלה הפסיכוסומאטית פיתחה  בה את העין השלישית.  שי מציין כי בגיל 18 נפתח אצלו קודש הקודשים שהדחיק, הקושי ששי דן בו מלמד על קושי עיקרי בשלב ההתפקחות מהחלום- התמודדות של בני הקהילה עם האובדן והכאב שנושאים עמם 23 שנים. על פי טאפט, .(Taft,1977), הלם חברתי, תחושת אובדן, דחיית האוכלוסייה, אי התאמה בציפיות וגילוי בלתי צפוי ומתסכל של הבדלים בין תרבותיים, הינם גורמים ללחץ בתהליכי ההגירה והקליטה. הדבר בא לידי ביטוי בדבריו של שי אשר מתאר את התפכחותו מהחלום כקודש קודשים שנפתח ואז מתעוררות כל השאלות לגבי החלום.

הקושי מתחזק יותר בשל העובדה שהאנשים שעברו את המסע לא קיבלו עדיין את הטיפול המתאים ונמצאים במצב של הישרדות, הכחשה, דיכאון ואבל מתמשך על אובדן יקיריהם, כאב שמתחזק יותר במפגש עם קולטים המערימים קשיים, עם מדינה שלא לקחה עדיין אחריות על טיפול הולם בעולים.  עדן גם היא מציינת שרק בגיל ההתבגרות התחילה לשאול שאלות בהקשר למסע. עד אז שניהם עסקו בהישרדות. מנגנוני ההגנה עזרו להם להדחיק את הטראומות ולהשתלב בארץ. אך למסע ניראה יש השפעות על האנשים הבוגרים שהם. האבסורדים שחוו כילדים בסודאן, המראות והזיכרונות שכואבים, משפיעים על תפיסת עולמם כמבוגרים ועל כלל העולים. שי מתאר את המפגש עם החברה הישראלית כמאכזבת ומערימה קשיים נוספים על אלו של העלייה. דבר המוביל לתסכול כפול. מול ההתרגשות שלו כילד שחום עור, לפגוש את הילד הלבן בישראל, מול החלום על ירושלים שהתעורר מחדש, הוא מתאר גזענות ורוע מצד הקולטים. קוראים להם במילות גנאי כגון "כושים, מחלות, סוג ד' ועוד. אין הם מבחינים בין הפרטים בקהילה כי אם מסתכלים על הקהילה כולה בצורה סטריאוטיפית ללא הבחנה. הסתכלות קולקטיבית ששי שם לב אליה, כאשר לפתע לא יושבים לידו באוטובוס, או מפלים אותו בקבלה לעבודה בגלל צבע עורו. שי רואה עצמו כשגריר של הקהילה האתיופית כלפי הפרנג'י (לבן) . בכל הזדמנות הוא משתמש בעצמו על מנת ליצור חיבור אישי ולהכיר לפרנג' דימוי שונה של אתיופי בשונה מהתפיסה הרווחת. אדגה מציין כי צבע העור שלא היה לו תפקיד כל שהוא באתיופיה, הפך לפתע "למטרד" ובעל משמעות עמוקה בארץ (אדגה, 2003).

בדיעבד שי אומר שהמחנה בסודאן לא היה מחנה פליטים כי אם מחנות ריכוז, מחנה השמדה. ההשוואה של מחנות הפליטים למחנות השמדה באה להעיד על כך שהחלום שלא היה הגיוני, בנוסף עם צירופי מקרים לרעתם של העולים, הביאו את עולי אתיופיה לעזוב את ארצם ולהגיע לארץ בכל מחיר, מחיר שנמשך בארץ שנים רבות. על פי מוניץ ואח' (1994), אין כל סיבה להניח כי בני הדור השני של יוצאי אתיופיה אינם סובלים מהעברה בין דורית של טראומת ההגירה. שי מציין סוגי מחלות שונים שחווים העולים מאתיופיה: צער, אבל, דיכאון וחוויות פוס טראומטיות. הוא מגדיר את מצב הקהילה היום כחווים אי שפיות נצחית, כפועלים מתוך חוויות הטראומה שלא טופלו. הוא מציין שיש קשר בין מקרי הרצח וההתאבדות לבין טראומות העלייה. מחקרים מוכיחים כי נמצא קשר בין הלחץ שמלווה העלייה לבין אובדנות ואשפוזים פסיכיאטריים כתוצאה מדיכאון ופוסטראומה. נימצא קשר גם בין פסיכופתולוגיה בקרב מתבגרים יוצאי אתיופיה לבין תהליכי ההגירה. במהלך המסע ילדים היו עדים לאירועים טראומתיים כגון מוות מחלות, פרידות, רעב ורוע של אנשים, ילדים חיו במשך חודשים ושנים בתנאי לחץ מצוקה וכאב. מסיפורים נוספים של ילדים ניתן ללמוד כי החוויות היו קשות מנשוא ולא הרבה יכלו לשרוד את המסע ואת השהות במחנות. מהסיפורים של שי, עדן ואדגה וסיפורים אחרים של ילדים, ניתן ללמוד על המקום שתפסו ילדים ועל הדילמות הקשות שהתעוררו לאורך המסע. לדוגמא: החבאת כסף בבגדי ילדים, ויתור על חיפוש ילדה שנעלמה, ילדים שהלכו לעבוד, ילדים שהיו עדים למוות של הורים אחים וקרובים נוספים, ראו גופות שלא נקברו ועוד. עם זאת ילדים הפגינו אומץ ותעוזה, למרות הפחד והקשיים הם שרדו. הם דאגו להורים ולמשפחה, עזרו במה שיכלו, סבלו את הצמא והרעב, שתקו כדי לא להיתפס על ידי השודדים בדרך, שיתפו פעולה עם המבוגרים והפגינו בגרות.

נוסף על כך, על הילדים ששרדו את תלאות הדרך והחוויות הטראומטיות של סודאן, מוטלת אחריות בהיבט האישי המשפחתי והקהילתי. הילדים בארץ נאלצים להתמודד עם הזיכרונות מהמראות בסודאן, מגלים מחויבות כלפי הוריהם, ולעיתים אף לוקחים על עצמם תפקיד של מנהיגים ומנסים להוכיח לחברה הישראלית שהם שוווים טובים ואיכותיים. מגלים צורך לשנות את הסטיגמות הקיימות על האתיופים בקרב הקולטים. על פי רואר סטרייר,(2007), ילדים ממשפחות בהקשר תרבותי משתנה עלולים לקבל טיפול והתייחסות בלתי מתאימים הן על- ידי ההורים והן על- ידי אנשי מקצוע.  שי מציין כי ילד שגדל עם כל הטראומות האלה הוא ילד הגודל למראית עין, וגם אחרי שטיפל בטראומות האלה המשימה לא נגמרת ועליו להמשיך לעבוד. אחרי הטיפול בטראומות האלה, הילד הזה הופך לשגריר של הקהילה. שי מדמה זאת ל"מסע צלב של לנסות להוכיח". מסע צלב חיובי בו מנסה לשנות את הסטריאוטיפים והגזענות כלפי הקהילה האתיופית שמתעצמת עם הפרסומים השליליים של התקשורת, דבר המקשה על המסע שלו שעוד לא ניגמר.

במבט לאחור שי מבין שהחלום לא היה הגיוני. הוא מבין שהמחיר היה כבד מידי וכי אף אחד לא לקח אחריות. מלמידה על ההקשר הפוליטי של המסע ניתן להבין שאולי היה אפשר להעלות את היהודים בדרך אחרת. לדעתי השתלשלות האירועים, צירופי המקרים, הפטפטנות של אנשים בכירים מראים על התייחסות לא רגישה ולא מקצועית במיוחד, בעוד אנשים מתים במחנות הפליטים וממשיכים להגיע למחנות ללא הפסקה בדרך לא דרך ובכל מחיר כדי להגשים חלום. חלום שהיום מעורר שאלות רבות: האם המסע לארץ היה שווה? האם העזיבה של הבית והשדות היה נכון עבור העולים בנקודת זמן זו? האם העלייה הייתה צריכה לגבות מחיר כל כך כבד? האם במקרה נתקלו העולים בצרופי מקרים נדירים שגרמו לאסונות כה רבים? הרי היה ידוע למוסדות בארץ כי קבוצה גדולה של יהודים ממתינים בסודאן, בתנאי לחץ ומצוקה קשים ביותר. האם היה נכון להסתפק בקריאה "הביאו לי את יהודי אתיופיה" ובמכתב קצר ולא ברור שהיה צריך לפענח ולנסות למצוא דרכים יצירתיות במשך שנים רבות? שי וילדים רבים שכתבו את סיפור המסע מתארים חלום שלא היה מציאותי אך התגשם. מתארים את המחיר ששלמו ועדיין משלמים בגלל חלום שנרקם מיום שנולדו, אחדים השלימו עם המציאות אחדים בוחרים להתמודד עם המציאות ולהסתכל על חצי הכוס המלאה. אך ברור שהמסע והחלום משפיעים על הילדים המתבגרים, על האנשים הבוגרים ובעיקר על ההורים. מלווים ומשפיעים במודע או שלא במודע וכנראה משפיעים גם על הדור הבא. השאלות מתעוררות בשלבים שונים בחיי העולים וההסתכלות על אותו חלום המשתנה בהתאם להבנה של המציאות. ישנם מחקרים רבים על עלייתם וקליטתם של יוצאי אתיופיה, משאבים רבים, קרנות, תרומות ופרויקטים שונים מושקעים על מנת לטפל בקהילה, אך בפועל, לצד ההצלחות הגדלות עם השנים, מצב הקהילה בארץ עדיין מדאיג מאוד, קהילה שלמה שחלמה נמצאת 30 שנה בהישרדות ובמאבק מתמיד מול ההבדלים התרבותיים והרצון להשתייך.

 

לסיכום  ראיונות אלה יכולים לסייע לאקדמיה לקביעת מדיניות של קליטת יוצאי אתיופיה, ולאפשר הצצה כנה ואמיתית אל עולמו של העולה וחוויותיו. גם לתיאורטיקנים ראיונות מסוג זה יכולים להועיל בהבנה של קשיים שאיתרו ובדרך ביטויים בשטח. תוכניות הטיפול בארץ אינן מותאמות תרבות ודוחקת לשוליים את אותם משפחות וילדים שחוו טראומות בסודאן. ההבנה מראיונות אלה שיש עדיין השפעה ישירה של הטראומות של סודאן על מצב הקהילה בארץ, הדבר מלמד כי יש לבנות תוכניות טיפול מותאמות לתרבות האתיופית ולעזור להם להתמודד עם טראומות העלייה.

נושא הפליטים מסודאן שב בימים אלה לכותרות. פליטי דרפור שמחפשים מפלט בוודאי מעוררים את הזיכרונות של העולים מאתיופיה לסודאן ומזדהים עמם. ארגונים, קבוצות אנשים פרטיים שנושא זה קרוב לליבם, ועמותות מהקהילה האתיופית מסייעים לפליטים אלה. במקום, ישראל של שנת 2007 שלא מעוניינת לתת להם מקלט בארץ. יו"ר הקהילה האתיופית באשקלון, שלמה בלאי, יושב עם הפליטים, עם חלקם מדבר באמהרית, ונזכר בסיפור עלייתו שלו: "זה החזיר אותי למסע שלנו ולכך שגם אנחנו הגענו לסודאן מאתיופיה, והייתי שם ארבעה חודשים. אני רואה אותם, שומע את הסיפורים שלהם - איך הלכו ברגל במדבר, ונזכר בדיוק במסע שאנחנו עשינו לפה. זה עצוב ונורא לשמוע את זה, חלק מהסיפורים מזעזעים. אנו מנסים ממש לעזור להם בכל דרך" (y.net).

 אדגה מוסיף: "כמי ששהה בסודאן הארורה כשנה בגיל 18 וכמי שהסתובב כמעט בכל מחנות הפליטים אליהם הגיעו היהודים ובא במגע עם הקבוצה הזו כעובד במטעות באזור מגוריהם, אני יכול להעיד שהיה לנו המזל להיות פליטים בקרבם. אנשים אלו, שנפלו קורבן לכוחות הגדולים מהם במידה שלא תתואר במילים. קורבנות של ידיים נסתרות ופנים העוטים מסכה עם המון צביעות. כמי שהיה מהגר, חלק מעם שחווה את כל גלגולי השנאה על כל גווניה, חובה עלינו להתגייס לעזרתם (אתר האגודה ישראלית).

 

המלצות יישומיות: יש צורך לתת מענה טיפולי ברמה ארצית לכל אותם ילדים והורים שעברו את המסע, לכל אלה שעלו דרך סודאן, לאלה שלא הצליחו וחזרו לאתיופיה ועלו במבצע שלמה. וזאת על ידי כך שיהיו כלים רגישי תרבות בטיפול בקהילה, תוך למידה וכבוד לייחודה.

 

 

המלצות למחקרי המשך

 1.מחקר אורך בו נבדוק כיצד המסע לארץ נתפס בנקודות זמן שונות בקרב הנקלטים. 2. מהם הכלים המתאימים לטיפול רגיש תרבות בקהילה האתיופית.

3.מהם הגורמים שהשפיעו על קליטה טובה של העולים מאתיופיה ומהם הגורמים המעכבים התאקלמות בארץ?

4.האם בני  הדור השני, ילדי הארץ, מושפעים מטראומות העלייה של הוריהם?

5.האם תפיסת עולמם של העולים במבצע משה שונה מזו של העולים במבצע שלמה?

נימה אישית

אני ומשפחתי עברנו את אותו מסע רגלי:מגורים בכפר יהודי באתיופיה, כיסופים לירושלים של זהב, עברנו את אותם דרכים הדרך לסודאן, סודאן ומחנות הפליטים עם כל האירועים והחוויות הקשות. עבודה זו עוררה בי רגשות עזים תהיות ומחשבות על עצמי משפחתי וקהילתי. שנים עבדתי עם הקהילה ולא ייחסתי חשיבות לסיפור סודאן כמשמעותי במהלך חייהם. ובמיוחד את ההשפעות של המסע על הורי וההעברות הבין דוריות של מסע זה עלינו כילדים.

אימי, להצעה שלי ושל אחיותיי, לעשות טיול שורשים באתיופיה, הגיבה בצורה דרמטית ומפתיעה: "מה פתאום, חס וחלילה", היא אמרה. "אחרי שאלוהים הציל אותי? לא רוצה אפילו לחשוב על זה. אני מרגישה שאם אלך לשם אני לא אחזור בחיים". אמירה זו של אימי והראיונות עם שי ועדן המחישו לי עד כמה נושא זה חי ומשפיע עד היום.

ככותבת מהקילה האתיופית שעברה את המסע, נתקלתי במספר סוגיות בעת הכתיבה, ראשית, פעמים רבות היו מקומות שכתבתי אנחנו, לנו, כמישהי שמזדהה עם העולים בסבלם וכמי שיש לה דעה בנושא. השתדלתי לקרוא לעולים הם ולא אנחנו. נוסף לכך, הרבה מאוד נושאים נראו לי כמובנים מאליהם ולעיתים היה לי קושי בהדגשת נושא זה או אחר על מנת שכל אחד שיקרא יוכל להבין במה הדברים אמורים.

עצם הנושא טעון גם הוא גרם לקושי במהלך הכתיבה, לעיתים צפו  בי רגשות כעס, לעיתים סקרנות, והייתי צריכה להישאר אובייקטיבית ככל שניתן- דבר שלא היה פשוט כלל.

 

דילמה היות ואני מכירה את המרואיינים, זה הקל עליי בתהליך הכתיבה. הם היו זמינים לי מאוד וענו על כל שאלה. שניהם ציינו שאני יכולה לכתוב הכול בשקיפות מבלי להסתיר דבר. עם זאת, הדבר עורר בי מידי פעם חשש שאולי חלקים מסוימים שאכתוב בניתוח לא ימצא חן בעיניהם, או אולי לא יסכימו עם דרך ניתוח הנתונים. הדבר דרש ממני לעשות מאמץ כפול ולבחון את הדברים פעמים רבות על מנת שהניתוח יהיה מדויק ככל האפשר. ההכרות גם עזרה לי להבין טוב יותר למה התכוונו כאשר אמרו מילים מסוימות.  מדוע שותקים בחלקים מסוימים ומתי צוחקים. ועל כל אלה אני מודה להם.

קישור לעבודה הסמינריונית 

http://earlychildhood.huji.ac.il/Multimedia/upl_doc/shelly_dafemda.doc

ביבליוגרפיה

אדגה, א. (2000 ). המסע אל החלום, ת"א- הוצאה עצמית.

 

איציקסון, י', ומינוחין- איציקסון ש'. תהליכי דיכאון הקשורים בעליה ובהגירה והטיפול הקוגניטיבי בהם לפי א. בק. בתוך פסיכופתולוגיה קצרת מועד, הוצאת מאגנס, אוניברסיטה העברית ירושלים,1989.

 

אלבז-לוביש, פ' (2001), "מחקר נרטיבי ביוגרפי בחינוך ובהוראה, בתוך: מסורות וזרמים במחקר איכותני, עורכת: נעמה צבר-בן-יהושע. הוצאת דביר תל-אביב.

 

אריקסון, א' (1950), ילדות וחברה: פסיכולוגיה של האדם בתמורות הזמן, ספריית פועלים, תל אביב.

 

ארליך, ח' סלמון, ה' וקפלן, ס' אתיופיה נצרות, אסלם ויהדות, האוניברסיטה הפתוחה. תשס"ג 2003

 

ארנון-אוחנה י'. (2005),  הגדת יציאת אתיופיה :הנה קם עם ומתחיל ללכת : ילדים כותבים את קורות מסעם הרגלי מאתיופיה דרך סודאן לירושלים. תל-אביב : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשס"ה,

 

בודובסקי, ד' דוד, י' ברוך, ע' ערן, י' (1994). יהודי אתיופיה במעבר בין תרבותי: המשפחה ומעגל החיים. ירושלים: ג'וינט ישראל.

 

בן עזר,ג' (2007) המסע, סיפור המסע של יהודי אתיופיה לישראל בשנים 1997-1985. מודן הוצאה לאור.

 

בן עזר, ג' (1992). כמו אור בכד: עליתם וקליטתם של יהודי אתיופיה, פרק ה', עמ' 72-90, הוצאת ראובן מס, ירושלים 1992.

 

בן עזר, ג' (1989) העלייה מאתיופיה: מעבר ושינוי (חלק א'), בתוך: סקירה חודשית, ירחון לקציני צה"ל, מהדורת אגף הנוער של משרד החינוך  והתרבות (חוברת מס' 3 ).

 

גבתון, ד' (2001). תיאוריה המעוגנת בשדה: משמעות תהליך ניתוח הנתונים ובניית התיאוריה במחקר איכותי. בתוך: נ' צבר בן –יהושוע, (עורכת). מסורות וזרמים במחקר האיכותי. תל אביב: דביר.

 

 

היימן א', והלל, נ'  (1999). לדבר על הטראומות. ירושלים, ג'וינט ישראל.

 

חקלאי, א'. תהליכי גיבוש זהות בקרב מתבגרים יוצאי אתיופיה, תיאוריה ומודל התערבות קבוצתי. 2002. מנהל חברה ונוער-מרכז מידע ארצי.

 

טיאנו, ש. (1997). פסיכיאטריה של הילד והמתבגר. תל  אביב, דיונון.

 

 

יונגמן, ר' (1994). תהליכי התמודדות של סטודנטים יהודיים מאתיופיה בישראל. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. ירושליים: האוניברסיטה העברית.

 

מוניץ, ח., טיאנו, ש., נוימן, מ. (1994). פרקים נבחרים בפסיכיאטריה. תל  אביב, פפירוס.

 

פלדמן, מ'. (1998) יציאת אתיופיה, הסוכנות היהודית לארץ- ישראל.

 

קסן, ל' ושבתאי , מ'.(2005) (עורכות) , "מולועלם", נשים ונערות יוצאות אתיופיה במרחבים, עולמות  ומסעות בין תרבויות, לשון צחה.

 

צבר בן יהושע, נ' (1990). המחקר האיכותי בהוראה ובלמידה. תל-אביב: מסדה

 

קרומר-נבו, מ. וקסן, ל. שיטות לניתוח נתונים איכותניים. (בדפוס).

 

רואר- סטרייר, ד'. (2007), הפחתת הסיכון לילדים בהקשרים תרבותיים משתנים: המלצות להתערבות והכשרה. בתוך: משפחה ודעת כרך ג', משרד החינוך, האגף לחינוך מבוגרים.

 

שומרון,ג'. הביאו לי את יהודי אתיופיה  (זיכרונות  של איש "מוסד") , הוצאת הד ארצי, 1998.

 

שקדי, א'. (2003). מילים המנסות לגעת, מחקר איכותני-תיאוריה ויישום, הוצאת רמות אוניברסיטת תל אביב.

Bagheri, A. (1992). Psychiatric problems among Iranian immigrants in Canada. Canadian Journal of Psychiatry.

 

 

Lipton R.J, Survivor Experience and Traumatic Syndrome in: The Broken Connection.N.Y.Simon&Schuster, 1979.

 

Palgi,P.Caltural components of immigrants adjustment in:Dvid H.F.(ed)Migrattion mental health and community service, Geneva, 1996.

 

Shuval,J.T.(1982).Migration and stress.In:L.Goldberger,S.Breznitz(eds),Handbook of Stress:Theoretical and Clinical Aspects.London ,Free Press.

 

Stein, B.N. (1981). The refugee experience :Defining the Parameters of a field of study. International Migration Review, 15 (3).

 

Taft,R coping with unfamiliar cultures in: weinen neil(ed), studies in cross-cultural psychology,vol.1,London academic press,1977.

                                 

www.iaej.co.il/hebrew/pages/h_history.htm - 32 

http://iaej.co.il/newsite/content.asp?pageid=554

 

http://www.iaej.co.il/newsite/content.asp?PageId=520

 

                                        / /www.org.il -bahalachin  -The Ethiopian jews cultural centr. http:

 

http://noar.education.gov.il/main/upload/newprogram/etiop2.htm    (אדגה, 2003)

 

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3423014,00.html

 

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3080866,00.html