סליחה אמא אתיופיה/ אורית טשומה

הראסטאפרי בין ג'מייקה לאתיופיה

מטרת השיעור 
*להבין את הקשר ההיסטורי והמוסיקלי בין אתיופיה וג'מייקה
*מדוע הנוער האתיופי מתחבר למוסיקת ראפ היפ הופ ורגאיי ?
*מה הנוער האתיופי חושב על המוסיקה הישראלית (ים -תיכונית ) ומדוע ?
הנחיות 
*ניתן רקע על הקשר ההיסטורי בין דת הרסטאפרי לקיסר אתיופיה היילה סלאסי
*ניתן רקע על הרגאיי,ראפ והיפ הופ כשירי מחאה ושחרור וכמקור הזדהות 
*נעמוד על החיבור הזה 
*נבחן ראיונות עם בני נוער
שאלו את התלמידים 
*מה אתם חושבים על השיר של טוני ריי ( ג'מייקאני במקור)
*מה הרגשתם שקראתם ושמעתם את השיר ?

כאלטרנטיבה לחברה הישראלית המקפחת, הנוער ממוצא אתיופי מוצא בית חם במוזיקה ובמאפיינים של הרגאיי ראפ וההיפ הופ

ילד אתיופי

טוני ריי
מילים: אילון קרני ולי ריי
לחן: טוני ריי
קיים ביצוע נוסף לשיר זה




כולנו נולדנו שווים בעולם
כולנו נולדנו שווים,
כולנו דורשים הזדמנויות שוות
כולנו דורשים הזדמנויות.

כולנו, כולנו, כולנו שווים
כולנו ילדים של אלוהים
.

י
לד אתיופי - לא רוצים אותו בגן
מה הוא מבין? הוא רק ילד קטן,
גננת משאירה את הילד בחוץ
הילד לבד, פתאום מרגיש לחוץ.


ילד אתיופי פתאום מרגיש נחות
פעם ראשונה פוגש בגזענות,
מרגיש חסר אונים, כמו סוף העולם,
כי הוא רוצה להיות בגן עם כולם.

ילד אתיופי לא רוצים אותו היום
אפילו בבית ספר, אין לו מקום,
מי זה אחראי על הפשע הזה?
בואו ביחד נשים קץ לזה!


פזמון:
כולנו נולדנו שווים בעולם
כולנו נולדנו שווים,
כולנו דורשים הזדמנויות שוות
כולנו דורשים הזדמנויות.

כולנו, כולנו, כולנו שווים
כולנו ילדים של אלוהים.
כולנו, כולנו, כולנו שווים
כולנו ילדים של אלוהים.


אתיופים, אלוהים Loves you
המאבק שלכם, הוא המאבק של כולם!
שחור או לבן, זה ממש לא העניין,
וחשוב להבין, שלנו זה אתגר,
לא לתת עוד מקום לגזענות מחר.

 

 

טוני ריי הגיע בתחילת שנות השבעים להופעה אחת בישראל ונשאר ארבעים שנה.  שירי אלבומו התשיעי אוהב להיות שחור, שכולל שירים בעברית ובאנגלית כשמקצב הרגאיי הוא הדומיננטי בפסקול שיריו 

אתיופים, (אתיופים),
אתיופים, (אתיופים),
אתיופים, (אתיופים),
אתיופים!



פזמון:
כולנו נולדנו שווים בעולם
כולנו נולדנו שווים,
כולנו דורשים הזדמנויות שוות
כולנו דורשים הזדמנויות.

כולנו, כולנו, כולנו שווים
כולנו ילדים של אלוהים.

כל כך הרבה טיפשות וכל כך הרבה רשעות,
מה פתאום יש גזענות ביהדות?!
שירתתי ת'מדינה שלוש שנים,
עכשיו אני מרגיש, שאותי לא רוצים.


קיבלתי תעודות כשסיימתי לימודים,
אבל אתיופים – למקצוע, לא מקבלים,
עכשיו אני סבל, מוביל רהיטים,
כדי לפרנס אישה וילדים.


שכרתי לי דירה, בגטו מסכן,
יש אנשים שלא רוצים אתיופי שכן,
בבית הכנסת מפריע - צבע עורי,
אלפי שנות יהדות ולא רוצים אותי.
זה פשע, זו בושה,
בארץ שלנו, כל זה קורה עכשיו.

ראסטפארי היא תנועה דתית תרבותית מונותאיסטית שמקורה באוכלוסייה השחורה בג'מייקה, ואשר רואה בהיילה סלאסי קיסר אתיופה את התגלמותו של האל (הקרוי ג'ה) על פני אדמות, כחלק מהשילוש הקדוש.

מקור השם ראסטפארי נגזר משמו של היילה סלאסי, ששמו לפני הכתרתו לקיסר אתיופיה היה ראס טפרי מקונן.  תואר אצולה האתיופי ראס, שמשמעותו המילולית הוא "ראש", מקביל לתואר האירופי דוכס

אלוהים הוא שחור

בדת היחידה בעולם שבה עישון ג'וינט נחשב למצווה וראסטות הן לא רק אופנה אלא סמל למודעות עצמית.

כשבוב מארלי שר על כך שהוא רוצה להיות "Iron like a lion in Zion", זה לא אומר שהוא רוצה להיות כמו אריה בארץ ישראל. בעצם הוא מאוד רוצה להיות כמו אדם בשם היילה סיילאסי, ודווקא באתיופיה. כי היילה סיילאסי, לבד מהיותו התגלמות האלוהים עלי אדמות, הוא גם "אריה יהודה" (בראשית מ"ט, ט'; חזון יוחנן 5:5), כלומר נצר לשבט יהודה, או במילים אחרות צאצא של בית דוד, או במילים אחרות, המשיח. ואת הגאולה הוא יביא כמובן לבני ישראל האמיתיים, שהם כמובן האתיופים, בארץ ישראל האמיתית, שהיא כמובן אתיופיה

מבולבלים? קודם כל הדליקו ג'וינט - זו אחת המצוות המרכזיות בדת הרסטפארי. אחרי ששאפנו כדבעי ופתחנו את הראש, כל שנותר לנו הוא פשוט לקבל את שתי האמונות המרכזיות של הרסטפארי: שהקיסר האתיופי היילה סיילאסי הראשון הוא האל, ושמולדתם של השחורים, אליה הם עתידים לחזור מהגלות, היא אתיופיה. זה באמת די פשוט, ברגע שמפנימים את זה: מכיוון שאלוהים (המכונה "גָ'ה") הוא שחור, ברור שבניו האמיתיים הם האפריקאים. מכיוון שכך, ברור שסיפורי התנ"ך מספרים עליהם, ולא על איזה שבט שמי זניח. מכיוון שכך, ברור שהנבואות כולן מתייחסות אליהם, ומנבאות את חזרתם של השחורים, שנמצאים בגלות שנכפתה עליהם בבבל (כלומר ארה"ב וג'מייקה), לציון (כלומר אתיופיה).

חשוב להבין: המסופר בתנ"ך אינו תרחיש שקרה לעם אחר, בזמן אחר, שהוא במקרה מקביל לגמרי למה שקורה לשחורים (שנשבו באפריקה והוגלו לאמריקה להיות עבדים) - מה שמסופר בתנ"ך מראש מספר, בצורה נבואית ומטפורית, עליהם, על בני ישראל האמיתיים, כלומר על השחורים. לכן הם נבחרי האל, לכן הם בגלות, ולכן המשיח (היילה סיילאסי) הגיע לגאול אותם - מה לא ברור?

טופאק אמארו שאקור (באנגלית: Tupac Amaru Shakur‏; 16 ביוני 1971 – 13 בספטמבר 1996), המוכר בשמות הבמה 2Pac, Pac או מקאוולי, היה ראפרשחקןמשורר ופעיל חברתי אמריקאי.

הוא נחשב בעיני רבים כאחד מאמני ההיפ-הופ הגדולים בעולם, ולראפר המשפיע ביותר בכל הזמנים. סך מכירות אלבומיו מוערך ביותר מ-95 מיליון עותקים ברחבי העולם, 55 מיליון מתוכם בארצות הברית. עבודתו של שאקור התבלטה בגלל התייחסותו לנושאים עכשוויים שפיצלו את החברה. שאקור נחשב לסמל להתנגדות ופעילות נגד אי שוויון.

בין שיריו נכללים הלהיטים "California Love",‏ "Changes"‏, "Keep Ya Head Up", "‏Dear Mama" ‏ "Hit 'Em Up", שזכו להערכה רבה ובפרסים רבים ודורגו במקומות הראשונים במצעדי המוזיקה בעולם, וכמו כן דורגו בין שירי הראפ הגדולים בכל הזמנים ברשימת המגזין רולינג סטון.

טופאק דורג במקום ה-86 מתוך 100 האמנים הגדולים בכל הזמנים לפי המגזין רולינג סטון, ודורג על ידי MTV במקום הראשון ברשימת אמני הראפ הגדולים בכל הזמנים.

ויקיפדיה

שומעים שחור
אבי בן 17 מרחובות
מה ההורים שלך חושבים על המוסיקה שאתה שומע ?
אבי: כל ההורים פה לא אוהבים ראפ כי הם חושבים שאנחנו מושפעים מזה. אבל רגאיי זה לא ככה  ..הם גם לא מבינים את המילים..אבל גם שאלתי את ההורים שלי
אם יש כ'מייקאנים באתיופיה, כי שמעתי בשירים על הקיסר איך קוראים לו היילה סלאסי וכל הסיפור הזה שאתיופיה זה ארץ הקודש של ג'מייקה וכל זה ... אז רציתי לדעת אם יש ג'מייקנים באתיופיה , למה גם ראיתי קליפ של טדי ( אפרו) שהוא שר וזה..ולידו יש כאלה ג'מייקנים עם ראסטות וזה ...
 אז מה הם אמרו ?
הם אמרו שכן ,שיש שם כמה ג'מייקנים
נראה לי שהקליפ הזה צולם בשאשאמני ..דרום אתיופיה
אבי : וואלה ? אני באמת לא ידעתי אם צילמו את זה באתיופיה או בג'מייקה ונכון גם בשיר הוא אומר בשאשאמני וזה ..... 
Ethiopia: Rastafarian Promised Land
יצחק בן 16 אשדוד
מה זה עושה לך שאתה שומע מוסיקה מזרחית ?
יצחק : לא יודע ,זה כאילו נשמע ערבי בוכה
ערבי בוכה?
יצחק : כן ( שר ברגש מוגזם) .."פתאום עזבה אותי " עזבה אותך ? מה אתה בוכה עכשיו ? וזה אני לא אוהב לשמוע את זה
 יוסף בן 16 אשדוד
 
מה זה מוסיקה ישראלית בעינייך ?
יוסף :מוסיקה ישראלית ? וואלה.לא יודע. אין לי מושג איך להגדיר לך את זה.. תשמע אני חושב שמוסיקה ישראלית זה מזרחי 
מזרחי ?
יוסף : כן
שאני שומע מוסיקה ישראלית אני חושב אייל גולן

מלך המלכים, אדון האדונים, האריה הכובש של שבט יהודה

לנוח היו שלושה בנים: שם, חם ויפת
וידוע שחם הוא הנביא
הללו את ג'ה כי הנביא הגיע
אחרי כל העידנים האלה...
רסטפארי הוא שמו, ג'ה רסטפארי הוא שמו, ג'ה

(מתוך "Give Thanks and Praise" מאת בוב מארלי)

דת הרסטפארי היא אחת הדתות הצעירות על פני כדור הארץ, ושלא כמו דתות רבות, לרסטפארי אין נביא מכונן אחד, אלא כמה. מגוון של קולות שְמָחו על השעבוד והדיכוי מהם סבלו השחורים על אדמת יבשת אמריקה התעוררו בשנות השלושים, ומתוכם צמחה התנועה הזאת ופרחה לתפארת. זה קרה בג'מייקה, שאז נשלטה על ידי לבנים קולוניאליים שהתעמרו באוכלוסייה השחורה, שבעצמה הובאה לשם מאפריקה כדי לשמש כעבדים.

על פי רוב מזהים את מקור הרסטפארי עם מרכוס גרייבי,  פעיל זכויות השחורים שבנאום ב- 1927 בג'מייקה קרא "הביטו באפריקה, שכן שם עתיד לקום מלך". התחזית הפכה למציאות ב-1930, כאשר ראס ("מנהיג") טפארי (שמו הפרטי) הומלך והפך להיות "מלך המלכים, אדון האדונים, האריה הכובש של שבט יהודה, קיסר אתיופיה היילה סיילאסי הראשון". מאותו רגע נחשב גרייבי לנביא ולמבשרו של המשיח. חמש עשרה שנים לאחר המאורע הזה נולד בג'מייקה תינוק ושמו רוברט נסטה מארלי.

בשנות השלושים אתיופיה היתה המדינה היחידה ביבשת השחורה שלא היתה נתונה תחת שלטון קולוניאלי, ועצמאותה היתה לא רק מקור לגאווה לשחורים, אלא גם מצע פורה לגידולן של תקוות משיחיות (תקוות משיחיות, אגב, מסוגלות לגדול בתנאים מאוד קשים). האמונה במשיחיותו של סיילאסי התבססה על כך שהוא נחשב צאצא רחוק של הזיווג בין המלך שלמה לבין מלכת שבא, ומכאן שהוא שייך לבית דוד, אילן יוחסין שכל משיח שמכבד את עצמו מחויב לו.

אבל משום מה גרייבי דווקא לא חשב שסיילאסי הוא המשיח. את משיחיותו (ואלוהיותו) של סיילאסי גילו אחרים (בעיקר Leonard Howell, שנחשב אף הוא לאלוהים - אל תחפשו היגיון, מדובר בדת), והם שהפיצו את הבשורה המשמחת בקרב אחיהם השחורים. היילה סיילאסי עצמו, אגב, מעולם לא אישר שהוא אלוהים או המשיח, דבר שרק חיזק את אמונתם של הרסטפארים בו, שכן, כידוע, מי שבאמת אלוהים לא צריך לומר את זה.



האדום מסמל את דמם של הקדושים שנפלו למען קידוש השם. הירוק מסמל את הטבע והצהוב מסמל את העושר של אפריקה. האריה הוא כמובן היילה סיילאסי, אריה יהודה

כבן לאחת הפעילות המרכזיות של הפנתרים השחורים, היה טופאק בעל עמדות נחרצות בנושא המאבק לזכויות השחורים. הוא דיבר רבות על כך בשיריו, ודרך המוזיקה ניסה להעביר לעולם תמונה של חייו של גבר צעיר שחור ולצייר תמונה ריאליסטית של מציאות החיים בגטו, ובפרט על האלימות והסמים שבהם. טופאק לא הסתפק בכך וגם קרא באופן פומבי לכנופיות לאמץ קוד אתי שפוסל, בין היתר, פגיעה בחפים מפשע ומכירת סמים לילדים. כמו כן העביר חלק מההכנסות מהופעותיו לקהילות שחורות עניות

קצת נמוך אבל לא נורא

כמה זמן הם יהרגו את הנביאים שלנו
ואנחנו נעמוד בצד ונביט?
כן, יש שאומרים שזה רק חלק מזה:
אנחנו חייבים להגשים את [שכתוב בתוך] הספר...
(מתוך "Redemption Song" מאת בוב מארלי)

הדת החדשה שרדה חיכוכים פנימיים בין זרמיה השונים ואף את כיבושה הקצר של אתיופיה בידי איטליה הפשיסטית (1936-1941), אבל הפריצה הגדולה שלה התרחשה רק בשנות השישים, כאשר נוער ג'מאיקני אימץ אותה בחום על רקע בעיות תעסוקה ועוני. אז גם המריאה אל על מוזיקת הרגאיי, שעתידה להיות אחת מצורות הביטוי המרכזיות של הדת.

ב-1966 ביקר היילה סיילאסי בג'מייקה והתקבל בהיסטריה המונית של הראסטפארים שם. בין כמעט מאתיים אלף איש שהמתינו לו בשדה התעופה היתה גם אחת, ריטה מארלי. בוב, בעלה, אז כבר בן 21, היה באותו זמן בארה"ב עם אמו שעבדה שם. לפני המאורע ההיסטורי הוא כתב לה מכתב והפציר בה ללכת ולראות את הקיסר האלוהי. ריטה הבטיחה לעצמה שאם יינתן לה סימן כלשהו, היא תכיר באלוהותו של סיילאסי. תחילה היא התאכזבה מכך שהוא היה נמוך משציפתה, אבל כאשר הקיסר נופף לשלום, היא (ורק היא) ראתה בכף ידו את פצעי הצליבה של ישו, אותם "סטיגמטה" מפורסמים שהיוו עבורה עדות כי סיילאסי אכן המשיח. מיד אחרי זה טלפנה אל בעלה והצהירה באוזניו על אמונתה החדשה. היא הצטרפה לדת הרסטפארי ובעקבותיה גם הוא, ומ-1967 אפשר לשמוע את נטיותיו הרוחניות בשיריו.

בוב מארלי עצמו הרגיש שהוא נבחר להיות שגרירה של האמת הרסטפארית והעיד כי שליחים ספיריטואליים באו אליו בשנתו וציוו עליו להפיץ את הבשורה. הוא נתפש בידי רבים, רסטפארים וכאלו שאינם, כנציג מובהק של הדת ואכן עשה יותר מכל אדם להפצתה של הבשורה הרסטפארית.

הוא עוד יחזור

התאחדי אפריקה
כי אנחנו זזים מבבל
ועוברים לארץ האבות
כמה טוב ונעים זה יהיה
בפני האלוהים והאדם, כן כן.
(מתוך "Africa Unite" מאת בוב מארלי)

בוב מארלי מת ב-1981 מגרורות שהתפשטו מתוך גידול סרטני בבוהן ברגל ימין. הוא לא הסכים לקטוע אותה מתוך אותה אמונה רסטפארית בנצחיות הגוף. " Rasta no abide amputation. I don't allow a mon ta be dismantled" אמר. על אף אמונתו, כאמור, מת ארבע שנים אחרי שאובחנה מחלתו, ומותו היכה את הרסטפארים בצער רב. מותו של היילה סיילאסי, שנחשב אלוהים, היה כמובן קשה עוד יותר קשה לעיכול עבור קהילת הרסטפארי. הוא מת עוד לפני מארלי, ב-1975. חלקם רואים בידיעה על מותו קונספירציה נגד דתם. אחרים פשוט מאמינים שהוא נסוג לזמן מה כדי לחזור ולגאול אותם בעתיד.

סיילאסי נולד בדיוק היום, לפני 114 שנה. לפני שנה וחצי חגגו מאות אלפים באתיופיה את יום הולדתו השישים של בוב מארלי

לסיכום
 
מעט מחקרים מתפרסמים בישראל על מוזיקה, עוד פחות מזה על מוזיקה שחורה, עוד פחות מזה טקסטים על תרבות של יוצאי אתיופיה. מה הם שומעים, נערים יוצאי אתיופיה? למה הם מקשיבים? מה הם אוהבים ולמה? על השאלות האלה ד"ר דוד רטנר, בן 43 מגדרה, מבקש לענות בספר חדש בשם "שומעים שחור: מוזיקה שחורה וזהות בקרב צעירים יוצאי אתיופיה בישראל", שראה אור לפני שבועות אחדים בהוצאת רסלינג ומבוסס על עבודת הדוקטורט שכתב בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. על סמך ראיונות מקיפים ולא שגרתיים עם בני נוער יוצאי אתיופיה מאשדוד ומרחובות, רטנר מבקש לקשור בין הטעם המוזיקלי של אותם נערים לבין החוויה שלהם כנוער שגדל ומסומן כחריג, זר ושונה בחברה הישראלית
הנחת המוצא של המחקר, מסביר רטנר, מקורה בהחמצה: המבט על הקשר בין יוצאי אתיופיה ומוזיקה שחורה הוא בדרך כלל עקום ונובע מחוסר הבנה. "תמיד שואלים האם הנערים מתחברים לכאן או שהם מנוכרים לישראל ולכן מחפשים את הדרך להתחבר למשהו זר ולא אותנטי. אחרים מדביקים על מוזיקה שחורה תוויות של איכות ירודה ואלימות וסקסיזם. יש מין סוג של פאניקה מוסרית לגבי הזיקה של אתיופים למוזיקה שחורה במובן של אוי ואבוי, אנחנו לא יודעים למה אבל זה בטוח לא בסדר. נקודת מוצא אחרת כוללת חוקרים שמחפשים בכל תרבות את הגלגול המחודש של המרקסיזם או המהפכנות שבאה דרך התנגדות תרבותית סימבולית, ויש כתיבה שמציעה שהתחברות לראפ זה בהכרח מחאה. אני ביקשתי להניח את כל הכיוונים האלה בצד וללכת לשמוע כמה שיותר ואפשר דרך האוזניים שלהם מה הם שומעים שם: מה הנושאים שהם מייחסים להעדפות המוזיקליות שלהם ולמוזיקה שהם שונאים? איך הם מנתחים את מרחב הטעמים האפשרי במרחב בישראל ובכלל בישראל הגלובלית, עם כל הסגנונות שמגיעים מהעולם?
רביד פלוטניק - איידישע ראסטה מאן
"הבסיס היה ראיונות עומק אישיים ובאיזשהו שלב החלטתי ללכת על כיוון קצת שונה של קבוצות מיקוד של צפייה משותפת בקליפים בסגנונות שונים ולדון על השירים במסגרת הזאת, כשמבחינתי היה לא פחות חשוב להבין מה פחות מועדף. חשבתי שקבוצות כאלה ידמו יותר את המצב האותנטי שבו נוער צורך מוזיקה, להבדיל מראיונות עומק עם גבר לבן, שזו סיטואציה פחות טבעית. הגדרתי לעצמי שאני מתעניין בבני נוער בגילאי 16-18, לפני הצבא וכל התהפוכות שהשירות הצבאי עושה, והם היו כולם בנים. בהתחלה חשבתי לעשות פילוח מגדרי, אבל בראיונות רקע שעשיתי ראיתי שמדובר בשני עולמות נפרדים ונבדלים ושלכל אחד מהם הייתי צריך להקדיש זמן ומקום נרחב. החלק השני של המחקר אמור היה להתמקד בראיונות עם בנות - ראפ הוא פחות דומיננטי שם, ויותר סול ו-RnB. גם התמות היו קצת שונות, ופחות נתקלתי שם, על פניו, בביקורת חברתית. בסוף בחרתי להתמקד בסיפור אחד, ואולי בעתיד נגיע לשני. הדלת עוד פתוחה.

"החוויה המרכזית והמכוננת שלהם זאת חוויית הנראות כשחורים והסימון כשחורים שהוא החוויה שכולם חוו אותה. זה המבט של החברה הלבנה שלא אדישה לעור ולשיער שלהם - הם יודעים שהחברה הישראלית היא לא עיוורת צבעים ותמיד תסמן אותם כשחורים. החברה הישראלית מציעה להם מעט זהויות לגיטימיות: אנחנו רוצים שיאמצו זהות ציונית ישראלית לאומית, עם תרבות ישראלית, ומי שלא מאמץ אותה הוא כנראה לא נקלט מספיק טוב וצריך לעבור סדנאות של חיבור. הם רואים את הזיוף שבזה. הם יודעים שלכל היותר הם ייתפסו כהעתק קצת נלעג של הישראלי הלבן, וזה נראה להם לא אותנטי. ימשיכו להסתכל עליהם עקום גם אם הם יקשיבו לאריק איינשטיין. כיוון אחר שהחברה הישראלית מציעה להם הוא חיבור לזהות המסורתית של יוצאי אתיופיה. אלה שתי האפשרויות היחידות שהחברה מקבלת כלגיטימיות. הם לכודים בין שתי הקצוות האלה - והדרך שלהם לפרוץ את המלכוד הזה היא התרבות שמשקפת להם הכי דומה את החוויה של להיות שחורים בחברה לבנה, של קבוצה מוחלשת בחברת שפע, ותציע להם דרכי פרשנות ודרכי התמודדות ודמויות להזדהות איתם. זה הראפ וזה טופאק שאקור. אף אופציה אחרת לא מציעה להם אופק רלוונטי
2Pac - Changes (Official Music Video) ft. Talent
"מתוך הראיונות עלו שלוש קטגוריות של טעמים - אחת הגדרתי אותה כראפ ובתוך עולם הראפ מי שהכי בולט בראיונות היה טופאק שאקור. אני ערכתי את הראיונות האלה ב-2007-8, אבל אין ספק שגם אם נעשה את זה היום זה עדיין יהיה טופאק. לדעתי הבחירה בו לא מקרית. טופאק מסמל משהו שהחבר'ה מרגישים - הוא מסמל את המעבר של הראפ מראפ פוליטי, מודר חברתית, לראפ יותר גנגסטרי או חומרני, אבל הנערים כן מזהים אצלו את האכפתיות החברתית - מה שגם נכון. לפחות בחלק הראשון של הקריירה שלו, הוא היה באוריינטציה מאוד חברתית ואף פעם לא נטש את הסוגיות האלה לגמרי. לכן הם מרגישים שטופאק מדבר על החיים שלהם, הוא לא מתחפש למשהו אחר והמאבק שלו הוא לא רק בסגנון. חוץ מזה שהוא היה כמובן כריזמטי מאוד ופרפורמר מאוד מוצלח. קבוצה שנייה הגדרתי באמצעות הרגאיי, אבל אם לדייק זה היה יותר דאנסהול. שם יש יותר מוזיקה בת זמננו, שון פול למשל. גם שם מבצבצים הרבה פעמים סמלים על הציר של קינגסטון ג'מייקה לאתיופיה. יש למשל קליפים שרואים בהם את דגל אתיופיה מבצבץ. הם מתחברים לזה, וככה באופן עקיף הם מוצאים את הנתיב שלהם להתחבר שוב לאתיופיה. לקבוצה השלישית קראתי המשוטטים - והם אוהבים להתנסות בכל מיני סגנונות ומתחברים גם לקבוצות אחרות של בני נוער באזור המגורים שלהם, לאו דווקא יוצאי אתיופיה. בסופו של דבר, גם הם חוזרים הביתה, והבית המנטלי שלהם הוא המוזיקה השחורה, ובעיקר ראפ ורגאיי".

אחד הדברים המעניינים העולים מספרו של רטנר, הוא מה דעתם של הנערים האלה על מוזיקה ישראלית. באופן מעניין, אולי מפתיע, הם הפגינו אדישות כלפי מוזיקת רוק או פופ ישראלית, כאל ענף מוזיקלי לא רלוונטי בכלל לחייהם. לעומת זאת, המוזיקה המזרחית נתפסה בעיניהם כמוזיקה הדומיננטית בחברה הישראלית, ומשום כך הם ביטאו כלפיה בוז עמוק. "הפתיע אותי לגלות גישה של ריחוק וזרות כלפי רוק ופופ ישראלי, כמשהו שצריך להתנגח בו, אלא פשוט משהו רחוק ולא רלוונטי", מבאר רטנר. "לעומת זאת, מוזיקה מזרחית עוררה אמוציות מאוד חזקות שאופיינית לתרבות שצריך לבוא איתה חשבון. כשניסיתי לשאול מה זה מבחינתם מוזיקה ישראלית, רוב האמנים שעלו היו במובהק מהזמר המזרחי/ים-תיכוני. אז גם נשמעו הרבה קולות מחאה, כעס ואפילו לגלוג, וזה הרבה פעמים הוביל את הדיון לתפיסות של המרואיינים כלפי מזרחים. היו אמירות לא פשוטות על כך שהם הפקידים שמסתכלים עקום על ההורים שלהם בדואר ובביטוח לאומי, המאמן שלא קיבל אותם לקבוצת הכדורגל, המורים שמתנכלים. רוק כבד או מטאל, שזוהה אצלם עם יוצאי ברית המועצות, נתפסו כמוזר ורועש מדי, אבל לא היה את הלהט וההתנגדות והלגלוג - וגם ההערצה - שעוררה לפעמים המוזיקה המזרחית. זה לא עניין מוזיקלי נטו, אלא משהו שמשקף יחסים חברתיים".
הפרויקט של עידן רייכל - ממעמקים
במבט-על זה נכון, אבל ביני לבין עצמי הגדרתי את זה כמין 'הגמוניה פריפריאלית'. המזרחים נשלחו לשם והוצבו שם ודאגו שהם יישארו שם, אבל בתוך הפריפריה יש גם הגמוניה, ושם מי שהם בעלי הכוח הכלכלי והתרבותי הם המזרחים, לפחות בעיניהם של יוצאי אתיופיה. יכול להיות שהם לא רואים מעבר לאותה פריפריה, ויכול להיות שזה מה שהם מרגישים שרלוונטי לחיים שלהם. המוזיקה המזרחית בהקשר הזה היא משהו סימבולי שאפשר להתנגד לו, להגחיך לו ולהשפיל אותו".

ומה לגבי היפ הופ ישראלי או אמנים ששילבו מוזיקה אתיופית? שמות כמו סאבלימינל או עידן רייכל בולטים בחסרונם בספר.

"הראיונות נערכו אחרי תור הזהב ההוא ולפני תור הזהב הנוכחי, וקצת נפלתי בין הכיסאות בהקשר הזה. זה לא עלה הרבה בראיונות. דיברו קצת על סאבלימינל בין הערכה לבין זיוף, על ג'רמי קול חבש, ראפר אתיופי שהיה הבטחה גדולה, אבל מעט על האחרים. באחת ההזדמנויות מישהו דיבר על עידן רייכל כשצפינו בקליפים, והוא אמר לי שאם אשים את רייכל הוא יתחיל לבכות כי זה מרגש אותו, אבל. אני מודה שפחות נכנסנו לזה. לא זיהיתי אמירה ברורה לגבי האם האמנים האלו מזויפים. היו קולות כאלה אבל גם שמעתי קולות של הערכה וכבוד למי שנותן כבוד למוזיקה אתיופית. הם לא בעניין של להדיר ולומר שזה שלהם, ושמי שלוקח את זה גונב להם. לא הרגשתי שיח כזה. אני משוכנע, אגב, שאם נדבר היום אז יעלו בשיחות אמנים כמו קפה שחור חזק המדהימים, או KGC, אני די משוכנע שהם רצים חזק בתוך הקהילה ולא רק. בכלל יש פריחת ראפ שאני מקווה שתישאר. נצ'י נצ' הוא מין קטר שמוביל את העגלה או אורטגה שהוא כישרון פנומנלי, לפחות מבחינת ההגשה. גם את הקבינט אני אוהב וטונה הוא תמלילן מוכשר ועושה את שלו. רק שימשיכו. השם של נצ'י נצ' מראה שאפילו בקרב ראפרים ישראלים יש זיהוי של המוזיקה הזאת עם יוצאי אתיופיה (נצ' זה לבן באמהרית, והמילה שבה על עצמה בספרו של רטנר פעמים רבות, נ"מ)".

ומה הלאה?

"המחקר הנוכחי שלי עוסק בישראלים יוצאי אתיופיה, אבל בגילאים אחרים לגמרי, אנשים בני 40-50 פלוס, שבעברם באתיופיה היו לוחמי מחתרות או פעילים פוליטיים בתקופת המהפכה ובזמן מלחמת האזרחים עד 1991. הם היו חברים בשתי מחתרות עיקריות ונטלו חלק בכל המאבק על העתיד של אתיופיה ועל חופש ועל שוויון. חוץ מלהביא את הסיפורים האלה - שלא נכתב עליהם עד היום כלום - אני שואל גם למה לא נאמר על זה כלום. המסורות של יהודי אתיופיה תועדו, אבל בפרק הזה הכל נשכח".

דוד רטנר, "שומעים שחור: מוזיקה שחורה וזהות בקרב צעירים יוצאי אתיופיה בישראל", 204 עמ', הוצאת רסלינגבמבט-על זה נכון, אבל ביני לבין עצמי הגדרתי את זה כמין 'הגמוניה פריפריאלית'. המזרחים נשלחו לשם והוצבו שם ודאגו שהם יישארו שם, אבל בתוך הפריפריה יש גם הגמוניה, ושם מי שהם בעלי הכוח הכלכלי והתרבותי הם המזרחים, לפחות בעיניהם של יוצאי אתיופיה. יכול להיות שהם לא רואים מעבר לאותה פריפריה, ויכול להיות שזה מה שהם מרגישים שרלוונטי לחיים שלהם. המוזיקה המזרחית בהקשר הזה היא משהו סימבולי שאפשר להתנגד לו, להגחיך לו ולהשפיל אותו".

ומה לגבי היפ הופ ישראלי או אמנים ששילבו מוזיקה אתיופית? שמות כמו סאבלימינל או עידן רייכל בולטים בחסרונם בספר.

"הראיונות נערכו אחרי תור הזהב ההוא ולפני תור הזהב הנוכחי, וקצת נפלתי בין הכיסאות בהקשר הזה. זה לא עלה הרבה בראיונות. דיברו קצת על סאבלימינל בין הערכה לבין זיוף, על ג'רמי קול חבש, ראפר אתיופי שהיה הבטחה גדולה, אבל מעט על האחרים. באחת ההזדמנויות מישהו דיבר על עידן רייכל כשצפינו בקליפים, והוא אמר לי שאם אשים את רייכל הוא יתחיל לבכות כי זה מרגש אותו, אבל. אני מודה שפחות נכנסנו לזה. לא זיהיתי אמירה ברורה לגבי האם האמנים האלו מזויפים. היו קולות כאלה אבל גם שמעתי קולות של הערכה וכבוד למי שנותן כבוד למוזיקה אתיופית. הם לא בעניין של להדיר ולומר שזה שלהם, ושמי שלוקח את זה גונב להם. לא הרגשתי שיח כזה. אני משוכנע, אגב, שאם נדבר היום אז יעלו בשיחות אמנים כמו קפה שחור חזק המדהימים, או KGC, אני די משוכנע שהם רצים חזק בתוך הקהילה ולא רק. בכלל יש פריחת ראפ שאני מקווה שתישאר. נצ'י נצ' הוא מין קטר שמוביל את העגלה או אורטגה שהוא כישרון פנומנלי, לפחות מבחינת ההגשה. גם את הקבינט אני אוהב וטונה הוא תמלילן מוכשר ועושה את שלו. רק שימשיכו. השם של נצ'י נצ' מראה שאפילו בקרב ראפרים ישראלים יש זיהוי של המוזיקה הזאת עם יוצאי אתיופיה (נצ' זה לבן באמהרית, והמילה שבה על עצמה בספרו של רטנר פעמים רבות, נ"מ)".

ומה הלאה?

"המחקר הנוכחי שלי עוסק בישראלים יוצאי אתיופיה, אבל בגילאים אחרים לגמרי, אנשים בני 40-50 פלוס, שבעברם באתיופיה היו לוחמי מחתרות או פעילים פוליטיים בתקופת המהפכה ובזמן מלחמת האזרחים עד 1991. הם היו חברים בשתי מחתרות עיקריות ונטלו חלק בכל המאבק על העתיד של אתיופיה ועל חופש ועל שוויון. חוץ מלהביא את הסיפורים האלה - שלא נכתב עליהם עד היום כלום - אני שואל גם למה לא נאמר על זה כלום. המסורות של יהודי אתיופיה תועדו, אבל בפרק הזה הכל נשכח".

דוד רטנר, "שומעים שחור: מוזיקה שחורה וזהות בקרב צעירים יוצאי אתיופיה בישראל", 204 עמ', הוצאת רסלינג