ביום שני הקרוב ( 10.5.21) יצויין יום הזיכרון ליהודי אתיופיה. במסעם ארצה הם החליטו לעשות מעשה אמיץ ולהשאיר את עברם מאחור ולצעוד לעבר החלום שלהם. לירושלים הקדושה. הנחישות והתקווה היא זו שהיתה לנגד עיניהם.

ביום הזה חשוב לי שכל ישראלי וישראלית ידעו משהו על המסע, שלא כולם וכולן שמעו או הכירו אותו.

סיפור המסע של יהודי אתיופיה צריך להיות חלק מהזהות הישראלית והנרטיב היהודי.

לפני שנתיים חזרתי ממסע מטלטל באתיופיה במסגרת הלימודים (מסע שבעיני חובה בכל מסגרת חינוכית, אבל זו רק דעתי).. כשיצאתי אליו לא ידעתי עד כמה הוא יעורר בי אמוציות. לאחר החזרה הרגשתי ממש כמו הר געש שמחכה להתפרץ, והבנתי שהמסע שלי תם אך לא נשלם.

כשחזרתי מאתיופיה הבטחתי לעצמי שאעשה כל שאוכל בחלקה הקטנה שלי כדי להנציח, לזכור ולהזכיר אותם ואותן - אלו שלא זכו לדרוך על אדמת ישראל, ארץ זבת חלב ודבש. ואלו שסוחבים צלקות ופצעים מאז אותו מסע הרואי ולכן החלטתי לצאת למסע רגלי כדי לעורר מודעות לסיפור מסעם של יהודי ויהודיות אתיופיה ולהרחיב את נקודת המבט של החברה הישראלית.

היציאה לדרך עם תרמיל על הגב, מצלמה שצמודה אלי, שק"ש ומפה ביד, היא ההתפרצות והזעקה השקטה שלי על כל העוולות שהם חווים בארץ חלומותיהם. זו לא ישראל שהם חלמו עליה, בטח ולא כדי שיטילו ספקו ביהדותם או יפקפקו ביכולתיהם. דווקא שם במקום המרוחק הזה קיבלתי בוקס לבטן הרכה, פרופורציות והכרת תודה גם על הדברים הפשוטים, בעיקר עליהם. העובדה שמה שנראה לי כל-כך ברור וטבעי לדרוך על אדמת ארץ ישראל אינו ברור מאליו עבורם ועבורן.

באופן כללי אני לא נוהגת לשתף ולחשוף דברים אישיים אבל כאן אני בוחרת לעשות מעשה, חשוב לי כצעירה אתיופית ישראלית לתת מקום לסיפור האמיץ והכואב של הדור שעלה לארץ ישראל.

אני סטודנטית לחינוך, במסגרת ההתנסות שלי בבתי הספר שהגעתי אליהם בשנתיים האחרונות, שמתי לב שהיום החשוב הזה בכלל לא מקבל ציון ואף לא אזכור קטן וסמלי על לוח מודעות. הפער בין הנאמר בחברה לנעשה בשטח הוא עצום.

בתי הספר הללו לא שונים בבתי ספר בהם אני למדתי, כתלמידה זה לא היה נראה לי לא הגיוני שלא טרחו לתת ליום הזה התייחסות. בבית הספר התיכון שבו למדתי היה מספר קטן של אתיופיות.

כיום אני מבינה כי העדר השיח והנראות של המסע יצר ריחוק ביני לבין כל סממן פנימי הקשור לעדה דבר שהוביל לאנטי ומשבר זהות.מחקו את הסיפור של הורי, שאני חלק ממנו ושל קהילה שלמה - בכך שלא הפנו למאורעות הללו תשומת לב הראויה להם.

היום כסטודנטית לחינוך אני מוצאת את עצמי שואלת ותוהה על דברים העומדים ברומו של עולם. ככל שחולפות השנים, העמקה בלימודים מובילה אותי לתובנה

שחינוך הוא לא רק מקצוע אלא דרך חיים. חינוך משמעותי משפיע על עיצוב זהותם וזהותן של תלמידים ותלמידות ועל הבוגרים שהם והן הופכים להיות.

אולי הסיבה לבחירתי במקצוע החינוך נבע כדי לסגור עם הילדה שהייתי מעגל, ובעיקר להוכיח לאותה ילדה עם העיניים הגדולות. תלתלי הביסלי, שלא מפסיקה להתרוצץ ולעשות כרצונה - שהכל אפשרי עם אמונה גדולה באדם, בי, בנו כחברה.

שינוים מטבעם לוקחים זמן אך כולי תקווה ואמונה שחגים, ימים חשובים ומאורעות היסטוריים יהפכו להיות חלק מלוח השנה של מערכת החינוך, שהגזענות תודר, שהמשטרה תפסיק להרוג, תפסיק להרוס משפחות רבות ולהטיל בהם אימה.

האבסורד זועק לשמיים!!

העיסוק בחינוך גרם לי להבין שעלי לקחת פיקוד, אני זו שצריכה לקחת אליה את המושכות לידיים. המראות ובעיקר הסיפורים על כל אותם ואותן גיבורים וגיבורות. לא נותנים לי הרבה מנוחה. ההבנה שיש סיפורי גבורה על א.נשים רבים שהחברה ברובה כלל לא מכירה, לא אפשרה לי לסיים את השנה הזו שהיא קריטית עבורי בשל היותי רגע לפני הסטאז (כן, גם אני לא מאמינה שהגעתי עד כה בלי לפרוש באמצע תואר)

מבלי לעשות בדק פנימי מעמיק וכנה.

היום אני בוחרת לצאת למסע רגלי.

אני יוצאת לצעדה מתל אביב לירושלים. מסע שיעבור בערים על מנת לספר, לשמוע ובעיקר בעיקר בעיקר לעורר עניין ומודעות לנושא.

באמצעות הצעדה זו,אני רוצה לנסות להתחבר במעט לתחושות שליוו אותם.ן

היציאה למסע היא קודם כל בשביל עצמי, זוהי דרכי הצנועה לציין ולזכור את המסע ולהתייחד עם אותם.ן משפחות קרועות שעוד ממתינות שמשפחותיהם יעלו ארצה. וכדי לזכור ולהזכיר כי לעדה יש עבר ציוני מפואר מעורר התפעלות והערצה ואני גאה להיות שייכת אליה.

למעוניינים/ות ניתן להצטרף אלי למסע כולו או לחלק מן המקטעים במסלול, ולקחת חלק מהמסע שלי לירושלים.

050 7150611

אם יש כאן מישהו.י שמתמצא.ת בכל עיניין הרשתות החברתיות שמעוניין.ת לקדם בהתנדבות את עמוד הפייס של המסע הזה מהבית אשמח.

מוזמנ.ת לכתוב לי כאן או בפרטי ונעוף על זה יחד. תודה!

כולי תקווה שהמסע הרגלי הזה יהפוך למסורת ושסיפור מסעם של יהודי אתיופיה יהיה שגור בכל מוסד חינוכי. "תיקון עולם פירושו לתקן את החינוך" -יאנוש קורצ'אק-

זו תהיה מתנה עבור החברה שלנו.

בשביל לשנות מעט לא חייב להיות חלק ממערכת החינוך, כל מרחב הוא הזדמנות לשינוי ותיקון.

בואו נדאג לזה יחד....בואו נייצר עולם אחר טוב יותר.

המסע לחברה ראויה שיש בה מקום לכל הסיפורים רק בראשיתו.

אם הפוסט שלי יוביל להעלאת סיפור המסע וציונו אף במרחב אחד לראשונה בין אם מוסד חינוכי או עמותות למינהם זה יהיה מבורך.