מבחינתי השנה הסתיימה   -  Ester Vorknach

שנה שניה לתואר ראשון כמעט מאחוריי. אם מישהו היה אומר לי שאתחיל תואר ולא אפרוש במשך שנתיים, סביר שהייתי חושבת שהוא צוחק עלי או בטוח לא מכיר אותי מספיק. כתלמידה תמיד ברחתי מכל מה שלא בא לי טוב, בעיקר מבתי הספר. ברחתי מהלימודים כמו מאש עד היום האחרון של כיתה י"ב.

לימודי תואר היה נראה לי כמו משהו שרחוק ממני שנות אור. והנה אני בתום שנה שניה מסתכלת לאחור ולא מאמינה שאני היא זו שצלחה את השנה הזאת.

השנה הזו הייתה מאתגרת. או אם לדייק אפילו קשה. את השנה הזו התחלתי עם פצע פתוח שמסרב להגליד לאחר הרצח של סלמון טקה.

בימים הראשונים לאחר המחאה הרגשתי שהכל אבוד כאן. משהו היה נראה לי לא תקין בחברה כשהתייחסה לעובדה של חסימות הכבישים ולנעשה אך התעלמה מהסיבה העיקרית לשמה יצאנו לרחוב. ביניהם לא מעט מבוגרים שחוששים יום יום לגורל ילדיהם. יצאנו לזעוק ולפרוק. קיווינו שאולי הפעם תהיה אוזן קשבת אם לא שינוי. לפחות זה. ההיפך קרה. ככה פתאום בין רגע נהפכנו לאויבי העם. אנחנו?! אם יש משהו שאני לא מפסיקה ללמוד מאבי זו הגינות והכרת התודה.

המחשבה הזו שהם, שעשו את דרכם ארצה וויתרו על הכל מאחור, כשירושלים הייתה בראש מעייניהם, לא מרפה ממני. ומנגד, כאן ועכשיו, הם זוכים ליחס מפלה ולא מכבד.

מכעיס אפילו יותר היה לנהל שיח עם אנשי מקצוע ביניהם מורים(לא מחנכים!), על דברים טפלים במקום לקרוא לילד בשמו ולהתייחס לכך.

בתור ילדה הייתי בטוחה שגזענות זו חוויה שכל תלמיד או תלמידה חווים באופן כזה או אחר במהלך שנותיהם במסגרות החינוך. זה היה נראה לי כמו איזה חוק לא כתוב שמוטל על כך תלמיד או תלמידה להרגיש זאת על בשרם במסגרת עוד אחת מהחוויות הלימוד שלהם. המחשבה הייתה שעם סיום הלימודים המילה והמושג הזה יתמוססו להם מהזיכרון. לא רק שזה לא היה נכון, אלא הצטערתי לגלות במהלך השנים שמבוגרים הם לרוב אלו שהניעו את המעשים לכך. באופן גלוי, ולעיתים באופן סמוי ושם זה היה מתסכל אף יותר.

חשבתי. תהיתי לא מעט אם לי, כאשת חינוך לעתיד יש מה לעשות בעיניין. כשהגזענות תופסת תאוצה, כאשר היא מלובה על ידי דווקא אלו שאמורים להוות דוגמא. היו לי לא מעט רגעים בהם הדבר שעבר לי בראש היה: "תרימי את הרגליים שלך ותלכי". פשוט לעזוב ולמצוא לי בכך חלקה של שקט ושלווה.

ואז הגיע המסע. המסע שקדמו לו מפגשי הכנה במגוון נושאים והבוער בהם היה שיח סביב הגזענות של החברה בימי המחאה. שיח כנה מכיל ואמפתי. כזה שאיפשר להביא לידי ביטוי גם את הדברים הפחות נעימים שרוצים לשמוע. פתאום הייתה בי תקווה אמונה שכנראה כן יכול להיות כאן אחרת. גם אם לא בעוד יום או יומיים. אם נאמין ונפעל לכך כנראה גם זה יגיע.

המסע לאתיופיה תם אך לא נשלם.

מאז שאני זוכרת את עצמי לא הייתה בי זיקה למורשת ולתרבות של הוריי. הערצתי את אבי, ותמיד הודתי לו על כל שעשה ושעושה עבורנו. למעשה בכל מסגרות החינוך בהן למדתי הייתה תמיד היה פחות העמקה בסיפורי המסע שלנו ולא הייתה חשיפה לתרבות כולה. כך ככל שחלפו השנים נוצר ריחוק ביני לבין כל סממן פנימי הקשור לעדה שלי. הצבע? גדלתי בחברה שפיתחה עיוורון כלפי גוון עור. זה לא עלה לשיח, גם לא בחג הסיגד או יום ירושלים. היום בדיעבד זאת נראית לי החמצה גדולה. למעשה לאחר שסיימתי שירות ויצאתי לחיים האמיתיים: זה נראה לי טבעי ואפילו נכון לא לתת מקום משמעותי להכרה בתרבות שלי. במשך שנים הדחקתי, התרחקתי ונמנעתי. זה יצר אצלי אנטי ומשבר זהות. לא גדלתי שם. בכל אותן שכונות המכונות "גטאות". זה הרגיש לי זר לשייך את עצמי למשהו שאינני חשופה אליו או אין לי הכרה בו באופן שארגיש שזה חלק ממני. לא קיבלתי הנחיות או הסברי התנהלות למקרה שיראה אותי שוטר כשהלכתי לחנות, או כשהלכתי ברגל לבית ספר או כל בילוי אחר שהצריך ממני שהות במרחב ציבורי. לא הכרתי בזה. לעומת זאת היום כשאבי מדבר איתי בערבים בטלפון והוא מבחין בעזרת קולות הרקע הנשמעים לאוזנו שאיני בביתי, אני מיד חשה באינטונציה שלו - איך בין רגע היא משתנה. החשש שמצליח לעבור אלי דרך שפורפרת הנייד והעובדה שהוא אינו נרדם עד שלא מקבל שיחת "לילה טוב". שבר שמלווה אותי משנותי ביסודי ועד היום.

המסע הזה היה עבורי מתנה גדולה. דרכו ניתנה לי הזדמנות מרגשת וחד פעמית לחזור הביתה. לחקור, לשאול, להעמיק ובעיקר לחוש גאווה להיות שייכת לעדה עם עבר ציוני מפואר. לאחר המסע חזרתי עם רצון לשנות בחלקה הקטנה שלי, קודם כל את עצמי. על מנת לחשוף את הסיפור ולהכיר לחברה את התרבות המרתקת והצבעונית שלנו.

המסע חידש לי סיפורים מרתקים על אנשים שלא נחשפתי אליהם קודם. לגבורה ולנחישות שהובילה אותם לפעול ואשכרה, או הלכה למעשה, לעשות צעד משמעותי לעבר ארץ הקודש עליה חלמו שנים.

היום אני מבינה כמה חשיבות וערך יש להכרה במורשת והתרבות עוד כבר בגילאי ינקות. כל תרבות. אני מאחלת לעצמי להמשיך לחפש ולהתחבר לסיפור הגדול הזה, על מנת שאוכל להנגיש את המידע הזה בצורה נכונה עבור תלמידיי בעתיד.

חלק מהעיניין בלימודים ובעיקר בלימודי חינוך קשור בלעצב את האישיות. קודם כל - להתחבר ולהכיר בסיפורים, על מנת שתהיה לנו היכולת להביא עצמנו אותנטיים לתלמידים. זה אולי מה ששבר אותי לא מעט פעמים, בשנה הזו. התגברות על חשיפה, והתמודדות עם סיטואציות שלא נתתי להן, בעצם כבר שנים קודם לכן.

אני חושבת שהשתלם לי.

שאפשרתי לעצמי מה שלא ידעתי לעשות שנים קודמות.

נפלתי, נפגעתי, קיבלתי, נתתי, למדתי, הכרתי, התאהבתי, נאהבתי, הבעתי רגש, הכרתי "בשונה", נחשפתי לאוכלוסיות חדשות ומרתקות, נחשפתי למנהגים שנראו לי משונים, נאבקתי, התבגרתי, השכלתי, האמנתי(בעצמי!), הרפתי, שמחתי, העזתי, חשתי, התרגשתי, הנהגתי, יזמתי, הבעתי, והכי נהניתי.

בשנה הזאת היה לי מסע מעצים מרתק וכיף אמיתי. נהנתי כל כך מכל רגע גם בתוך הכאב, זכיתי. והייאוש היה טיפת "הנאה" שלאחריו הגעתי לנקודת הזינוק.

בתמונה: אני בעוד אחד מהרגעים באתיופיה בהם פשוט רציתי לעשות סטופ ולא לתת לזמן לחלוף. רגע בו הפעלתי את הקטנטנים האלה ונשאבתי לקסם שלהם ואיתם. בין הרגעים שארצה להתרפק עליהם כשהדברים יהיו פחות ברורים, אולי אפילו מעורפלים, בשדה החינוכי.

תיעוד שמעלה חיוך.

צילומים באדיבות אסתר וורקנך